או: הספרות העברית -תחילתה של נבואה חילונית וסופה

פתיחה

כמי שיזם הופעת 'נכון', ומשמש עורך ראשי שלו, אני בא לתאר עכשיו את מטרותיו של 'נכון'. כתב העת יוצא לאור בישראל מאז אוקטובר 2018, ומופיע מדי ראשית אפריל ומדי ראשית אוקטובר כל שנה. בחלקם הראשון של דבריי, שהוא מבוא ארוך, אני בא להסביר את הרקע שהוא ספרות עברית, מאז ראשיתה בעת החדשה ועד היום. בחלקם השני של דבריי אתאר את מהות במה חדשה זו, שבאוקטובר האחרון הופיע גיליונה ה-11. לא אתאר משתתפים בגיליון זה או אחר, אלא את פניו העתידניות של 'נכון' – במה עתידנית בספרות עברית עכשווית.

מערביות ולאומיות (האתוס הציוני חוזר אל זכותו להתקיים)

להלן פתיחה לפתיחה – מספר מילים על ישראל היום. אירועי המלחמה האחרונה של מדינת ישראל, זו שפרצה ביום האחרון של סוכות, 7.10.2023, רחוקים מלהסתיים, לכן הם גם רחוקים מלהסתכם. בנוראותם, הם מדגישים כמה מאפייני זהות של הישראלי. הם שבים ומצביעים בצעקה על הלאומיות. החשיבה הלאומית, הישראלית-יהודית, שמזה שנים מוסגת בחברה הישראלית מפני חשיבה מערבית,  חוזרת אל מרכז התודעה האישית של חלק גדול מאוכלוסיית ישראל. זה, כחלק מתגובה על המלחמה הנוכחית, שנתפסת כמהלך היסטורי. הזהות האישית, שאצל רבים בחברה הישראלית קיבלה אופי מערבי ואפילו אוניברסלי, לפחות מאז שנות השמונים של המאה הקודמת, הולכת ומזדהה עם הלאום.

במסגרת הלאומית מחפש הפרט הגנה לעצם קיומו. הוא מתחבר אל אלה הדומים לו, מתוך הנחה – גם מודעת וגם אינטואיטיבית – כי ה"אני" מותקף בשל היותו שייך למסגרת לאומית; ולכן הבחירה האישית במסגרת זו היא דרך אחת לפרט להגן על עצמו.

כמובן, אפשר לפרט להתגונן בדרך הפוכה –  דרך בריחה מהזדהות עם הזהות הלאומית, בשלה הוא מותקף. יש כאלה הנוקטים דרך זו של הגירה – בריחה פיזית מהלאום המותקף, או של התבוללות, או של הדגשת האוניברסליות בפרט בחברה. הרוב בוחר בדרך של דווקא השתייכות ללאום, לאותה מסגרת שבשלה הוא מותקף.

שתי פניו של מדע

למדע שתי פנים – מטרות המדע הן גם כלל אנושיות וגם לאומיות, מקומיות. ביניהן מתח עד ניגוד:

מצד אחד, החשיבה המדעית מביאה להשתנות אוניברסלית של המין האנושי, שפרטיו, בסופו של דבר, מתקשרים זה עם זה. וככל שתוצאות המחקר המדעי משתכללות, כך הן עוזרות לפרטי המין האנושי להתקרב זה לזה בכל המובנים: יוצרות להם שפה אוניברסלית של חשיבה ושל התנהגות וכדומה.

מצד שני, מדע נוצר במדינה, בלאום. אם כך, ההתפתחות של החשיבה המדעית גורמת לעימות גדול יותר, חזק יותר ובעל תוצאות דרמתיות יותר בין לאומים שונים.

התפתחות רציפה, התפתחות שהיא שינוי פרדיגמות, התפתחות שהיא קפיצה סינגולרית

בסך הכול, ניתן לומר הוא כי ב-300 השנים, בהן המדע קיים, ישנה התקדמות בהליך המחקר המדעי, התקדמות בתוצאות ובפירות ממנו. המין האנושי מתקדם בהבנה המדעית וביכולת המדעית.

בראשיתה, ההסתכלות על התפתחות המדע הייתה כעל שרשרת שינויים רציפה הנובעים מלימוד ויוצרים התקדמות רציפה. עם הזמן, ובעיקר, במחצית השנייה של המאה העשרים, השתנתה ההסתכלות. היטיב למצות השתנות זו פילוסוף המדע, תומס קון, בספרו הבלתי נשכח, 'המבנה של מהפיכות מדעיות' (1962), בו תיאר את ההשתנות במדעים השונים כקפיצה מפרדיגמה אחת לפרדיגמה אחרת.

פרדיגמה היא כלל הנחות היסוד, עליהן מסכימה קבוצת מדענים מוליכה בתחום מדעי מסוים, כדי ליצור מודל מדעי בו ייעשה שימוש בתקופתם. כדי להתמודד עם תופעה חדשה המתגלה בו הנתפשת בו, יש צורך להניח פרדיגמה אחרת; להניח כלל הנחות יסוד חדש, ממנו ייבנה מודל מדעי שונה, שאמור לפתור את הבעיות החדשות שהתגלו ולא נפתרו במודל הקודם שנבע מההנחות הקודמות.

תיאוריה חדשה אינה המשך ישיר לקודמת. היא אינה תיקון של הקודמת, אלא היא יציאה מתוך הנחות יסוד חדשות, שונות מאלה של הקודמת. המדע "קופץ" ואינו נע ברצף של התפתחות עקיבה. כאמור, גישה זו היא תרומתו הגדולה של תומס קון לפילוסופיה של המדע. כשכתבתי על ספרו של קון, 'המבנה של מהפיכות מדעיות', תיארתי זאת כך בכותרת מאמרי – "המדע מתקדם הצידה".

היום אנחנו עומדים על סף הקפיצה הגדולה ביותר במדעים שאנחנו יכולים לדמיין – הקפיצה הסינגולרית. קפיצה סינגולרית הוא מושג שהגה אותו בדור האחרון ריי קורצווייל, ממציא, עתידן וסופר יהודי אמריקאי. תפישה זו משמעה, שבתיאוריה מדעית חדשה, ההתייחסות אל המציאות, שונה לחלוטין מקודמותיה. הפרדיגמה חדשה תהייה שונה לחלוטין מקודמותיה. קפיצות סינגולריות הן קפיצות מחשבה וגם רגש – בהתייחסות של הפרט אל עצמו, אל שיוכו החברתי ואל המציאות. קפיצה סינגולרית אינה התפתחות מן העולם האנושי של העבר, אלא יצירת מציאות אנושית חדשה, מעין "עולם אמיץ חדש" – מציאות שאינה דומה לעולם הקודם בגלגוליו ההיסטוריים השונים.

שוני כמותי מול שוני איכותי – תוספת כוח למערכת מול שינוי עצם המערכת

בשתי צורות שונות לפחות יכולות להתבטא הקפיצות הסינגולריות במערכות המדע השונות, במדעים השונים:

האחת, והיא זו שנרמזה למעלה, שבה בעיקר מתרכז ריי קורצווייל ואליה, בעיקר, מתייחסים אלה העוסקים בקפיצה סינגולרית במדע, היא מציאת פתרון חדש לבעיות בהן מתלבטות החברות האנושיות השונות מאז הופעת ההומו סאפיינס : להומו ספיאנס אין עוד מחלות, תוחלת חיים לא מוגבלת. ביכולתו לנוע במרחב המוכר ללא מעצורים, כולל התגברות על מעצור הזמן,  

הצורה השנייה של קפיצה סינגולרית היא שינוי בהנדסה האנושית, שינוי בגנטיקה, שיהיה שינוי בעצם ההומו ספיאנס, בעצם המין האנושי. זה עשוי להיות שילוב התא האנושי במחשב, בבינה מלאכותית. שילוב שהוא דרך ליצור "לא אדם", קפיצה אבולוציונית, לא ניתנת לשיעור.

מקומה של הספרות בתהליך ההיסטורי של יצירת הציונות

עד כאן חציים הראשון של הדברים. עכשיו חציים השני – זה העוסק בתולדותיה של הספרות העברית החדש מראשיתה ועד היום:

זמן לא רב לאחר שמופיעה ההשכלה האירופית, מפציעה ההשכלה העברית. תנועת ההשכלה האירופית הייתה חילונית באופייה, שכלתנית, מעשית וליברלית. ז'אן ז'אק רוסו הוא מבשרה הראשון של ההשכלה באירופה. ממנהיגיה הראשונים היו לוֹק ויוּם באנגליה, מונטסקיה, וּוֹלְטֶר בצרפת. המהפכה המדעית של המאות ה-16 וה-17, שמחולליה היו קופרניקוס, קֶפְּלֶר, גלילאו וניוטון, היא שהיוותה את המשענת העיקרית של תנועת ההשכלה.

בעקבותיה של ההשכלה האירופית, מופיעה באירופה ההשכלה העברית – תנועה לאומית, היוצאת אל מחוץ לממסד הדתי על כל מוסדותיו, שהוא הבסיס לקיומה של הקהילה היהודית. כמו זו האירופית, תנועת ההשכלה העברית היא תנועה חילונית. ההשכלה העברית מתקיימת באירופה מהמחצית השנייה של המאה ה-18 ובמשך כמאה שנים, עד שנות השמונים של המאה ה-19. תחילתה בגרמניה, לאחר – בגליציה, ולבסוף – היא מתמקדת ברוסיה תחת שלטון הצאר.  

ההשכלה העברית מופצת בכתבי עת חדשים וחילוניים הכתובים עברית. אלה מוסדותיה. כתבי עת בעברית הם הבסיס לקשר בין המשכילים לבין עצמם בכל אחד משלושת מרכזי ההשכלה העברית. השפה העברית עצמה היא בסיס תנועת ההשכלה העברית. הספרות העברית החילונית, הכתובה בשפה העברית  החדשה, היא עצם הבסיס של הקמת תנועה לאומית יהודית חילונית.

ההשכלה מחייה שפה עברית, שדורות על דורות אינה שפה חיה, מדוברת, פועלת. לגבי המשכילים העבריים, התנ"ך הוא בסיס העברית, מקור התחדשות העברית. לגביהם, התנ"ך הוא גם הסיפור העברי של יצירת העם העברי, ובתוכו – מורשת עצמאות לאומית בארץ ישראל. כך הופך התנ"ך להיות הבסיס למהפכת העברית של יצירת לאומית חדשה-ישנה.

בתנ"ך מקום מרכזי לדמותו של הנביא איש הרוח. המשכילים, בעיני עצמם, הם ממשיכיו החילוניים של הנביא. אחת הפנים העיקריות של הספרות העברית המתחדשת היא פניה של נבואה חילונית.

גם התנועה הלאומית הציונית, שראשיתה שלהי המאה ה-19, מעמידה את הספרות במרכזה. כך הוא בשלושת פניה של התנועה הציונית שקמה: הציונות המעשית, ובה משה לייב ליליינבלום, הציונות הרוחנית, ובה אחד-העם, והציונית המדינית, הפוליטית, ובה הרצל. שלושתם גם סופרים.

באופן טבעי, התנועה הציונית, החל מהעלייה הראשונה ועד קום המדינה, מעמידה במרכזה ספרות עברית כמערכת מגבשת חילונית. עד קום המדינה, נראית הספרות כלי ביטוי ראשון במעלה לתנועה הציונית לצורך דיון בהתפתחותה, במטרותיה,  וגם הצדקה רעיונית ומוסרית לה.

עם קום המדינה, מתחילה להיווצר תחרות סמויה בין הממסד הספרותי לבין הממסד הפוליטי: הממסד עוסק בקבוצות חברתיות, בַּכְּלָל. הספרות, לעומת זאת, מתחילה לראות את הפרט, את האינדיבידואל, לא רק כחלק ממערכת, אלא גם כבעל זכויות וכבעל דרישות בפני עצמו. אלה לא תמיד תואמים את המסגרת הציבורית. ומתחיל הליך של ביקורת ספרותית על הממסד, כשעדיין הסופר הוא איש רוח מרכזי בהליך הציוני המתמסד במדינה.

כך נמשכת מערכת יחסים זו ממלחמת השחרור, 1948, עד שנות השישים של המאה העשרים ולאחריהן. נקודות ציון בולטות הן מלחמת ששת הימים, ב-1967, ומלחמת יום הכיפורים ב-1973. כל אחת מהן מחדשת שוב את מרכזיותה של הזהות הציונית כבסיס לעצם קיומה של מדינת ישראל. כך, היצירה הספרותית, שהולכת ומתרחקת מהמרכז הלאומי, הפוליטי, מתקרבת אליו שוב בכל מלחמה כזו, וחוזרת ומתרחקת מהמרכז הלאומי אחרי המלחמה.

משנות השמונים משתנה ההליך. מצד אחד, האינדיבידואל, ראשית – המודרני, ולאחר מכן – הפוסט מודרני, נעשה מרכז ביצירת הפרוזה בעברית, וגם ביצירת השירה בה – שתי מסגרות שבפני עצמן שונות לא מעט זו מזו.

כאמור, מצד שני, גם הפרוזה וגם השירה הולכות ונעשות פחות ופחות מרכזיות – במרכז הפוליטי וגם בתרבות.

ככלל הפוליטיקה נזקקת פחות ופחות ל"רוח". ובקהילה, לאדם כלים תרבותיים ותקשורתיים הרבה מעבר לספרות: זה יכול להיות מסך הטלוויזיה, הפועל בהרבה ערוצים שונים לאורך כל שעות היממה. זה המחשב, שנותן לפרט אפשרויות משחק עצמאי – הפרט כבר לא רק צרכן אלא גם יוזם ופועל. וכן הלאה.

וכך, ככל שמתפתחת התקשורת, כך מדלדלת הספרות בכלל, והספרות המקורית בפרט. אנשי התקשורת פורחים, ואילו היוצרים מסתגרים יותר ויותר בכללי היצירה עצמה. כך, השירה שהיא פחות תקשורתית הולכת ונעה במהירות אל השוליים האזוטריים.

ככל שהמערכת הפוליטית והתרבותית נעשה אוניברסלית יותר, כך אין עוד צורך בנבואה חילונית לאומית בספרות. הן יוצריה, והן צרכניה המתמעטים, לא רואים עוד את ההיבטים החזוניים כעניין הקשור בספרות. אם כן, השתכללותם של האמצעים האלקטרוניים הופכת את הספרות שולית יותר ויותר בתרבות הישראלי.

במקביל, המרכז החברתי הישראלי עצמו נעשה פחות ופחות לאומי ויותר אוניברסלי. במאה העשרים ואחת הולכת ומתחזקת הפעילות, אולי האוניברסלית וודאי המערבית, של מוסדות התרבות השונים בישראל. יותר ויותר שכבות חברתיות נעשות לא לאומיות אלא כלל-אנושיות. זה הליך שמתבטא יותר בשכבות החברתיות, ככל שהן חילוניות, ככל שהן משכילות, ככל שהן במצב כלכלי טוב.

ספרות מד"ב – הפן העתידני

ספרות מד"ב זו יצירה מערבית, שנולדה במאה ה-19 והתחזקה מאוד במאה ה-20, כמלווה בחברה המודרנית, ככל שאמצעיה הטכנולוגיים, התקשורתיים, הולכים מתפתחים – את ההסתכלות בעתיד. ככל שאמצעיה הטכנולוגיים של חברה אנושית מתפתחים, כך גדל בה העיסוק בעתיד הצפוי. ספרות המד"ב היא הסתכלות על המין האנושי מעבר לצורתו בהווה, מעבר ליכולתו בהווה. זו הסתכלות, אוטופית ודיסטופית, אופטימית ופסימית, בעתיד. תקווה לעתיד וחרדה ממנו. ספרות המד"ב אינה רק ז'אנר, סוגה ספרותית. נכון יותר לראותה כזרם, בתופעה תרבותית. פנטסיה היא זרם. ספרות מדע-בדיוני היא תת זרם בפנטסיה.

לכאורה, צפויה הייתה ספרות המד"ב לפרוח בתרבות ישראלית, ככל שזו הלכה והפכה מערבית ואף אוניברסלית. לא כך הוא. מלכתחילה, היא הייתה חלק מאוד שולי של ספרות המקור הישראלית. גם ספרות המד"ב המתורגמת לעברית, ספרות גדולה וענפה, לא תפסה אף פעם מקום מוערך בחברה הישראלית. לכך בעיניי, לפחות שני הסברים עיקריים:

הסבר אחד, הוא החותם שעדיין נשאר בתרבות הישראלית, אם גם הלך והיטשטש בדורות האחרונים, הוא המורשת הלאומית שלה, היותה מיוחדת למקומה. אכן, סופר המד"ב הוא גם מעין נביא חילוני, אבל במידה מסוימת הוא נביא חילוני לאומי.

הסבר שני הוא שהמד"ב הוא מעבר לאדם, ובכל ספרות כתובה מאז ומעולם, האדם עומד במרכז. וכך, בספרות המערבית כולה, המד"ב לא מגיע זרם זה להיות במרכז התרבות המערבית, גם אם הוא מרכזי בה יותר מאשר בישראלית.

אי-העמדת האדם במרכז סיפור המד"ב יכול להתבטא במספר צורות: שימת דגש על הטכנולוגיה ולא על האדם, חשיבה על יצור תבוני חדש, חשיבה על תבונה מלאכותית. ועוד. ספרות המד"ב העולמית במיטבה כמו אומרת לקורא בה, לצרכן שלה – אני שלב מעבר, שלב ביניים אל מצב אחר, אל ישות תבונית שמעבר לך.

כך או אחרת, בספרות הישראלית המד"ב נשאר בשוליים הספרותיים, והספרות כל כולה, ככל שהזמן חולף, רחוקה מן המרכז התרבותי.

המלחמה האחרונה והשלכותיה הצפויות

כפי שהוצג עד כאן מספר פעמים: עד לפני מספר דורות, המחשבה על ההווה הייתה מלאה בציפיות מהעתיד, אבל עתיד זה היה מבוסס על העבר. ברוח זו קמה מדינת ישראל – חזרה אל הבסיס ההיסטורי, הלאומי, והחייאתו בניסיון להתאימו להווה מודרני.

למדינת ישראל אין קיום בלי קדמה מדעית. אבל העיסוק במדע הוא עיסוק פתוח. ככזה, הוא מביא גם לתקשורת שונה של אזרחי המדינה עם אזרחי העולם, וגם לחשיבה עתידית על עצם קיומו של המין האנושי, על ההומו ספיאנס. במקביל, ההתפתחות התקשורתית העצומה מאפשרת לכל אדם להיות בקשר עם פרטים אנושיים אחרים, עם מבנים חברתיים אחרים, עם סמלים כלל-אנושיים עכשוויים. משמע, המדע מחזק את המדינה, אבל במקביל, יוצר קשרים פתוחים בין בני אנוש, ומערער את הלאומיות לעומת האוניברסליות.

וכמו שכבר הוצג כאן, התרבות הישראלית הכילה, לפחות משנות השמונים של המאה העשרים, שתי מגמות בשני כיוונים שונים זה מזה, אם לא סותרים ממש – המגמה הלאומית והמגמה האוניברסלית.

תחזית לשנים הבאות – שני תהליכים במקביל ובסופם השתנות ההומו ספיאנס

נראה שהמלחמה האחרונה מביאה לחיזוק גדול וניכר של הייחוד הלאומי. אין מי שיערער היום על כך שמצב המלחמה האחרון יחזק בעתיד הקרוב את הזהות הלאומית של החברה הישראלית. הזיכרון ההיסטורי יפרח בעתיד הקרוב כמרכיב אישי חשוב, אצל רבים מאזרחי ישראל, ובצורות שונות הוא יהווה מרכיב חשוב בשכבות חברתיות שונות במדינת ישראל.

קשה להעריך אם תהליך זה של חזרה אל הזהות הוא תהליך שיתמיד שנים בודדות או יותר. לא ברור עד כמה מהותי יהיה תהליך זה שוודאי שיתרחש; אבל, בהסתמך על הניסיון ההיסטורי וגם על ההיגיון שהוצג כאן, תהליך החזרה אל הלאומיות לא יטשטש הסתכלות עתידית אחרת של יהודים ישראלים על עצמם. הוא אינו יכול ולא יוכל לטשטש את ההסתכלות העתידית של יהודים-ישראלים על עצמם כעל כבני אנוש, הנמצאים בהליך כלל-אנושי של השתנות טכנולוגית והשתנות גנטית.

מקום כתב העת 'נכון'

כתב העת 'נכון' הוא מסגרת עתידית במוצהר, בתת הכותרת שלו, אוטופיה ודיסטופיה בספרות. הוא מכוון לכתיבה ספרותית בכל התחומים – סיפורת, מסה ומחשבה ושירה – על העתיד. זו מסגרת מוצהרת שלו. בתוך מסגרת זו אין תחימה של הכותבים לנושאים מוצהרים; כעורך, אינני מכוון לזווית ראייה זו או אחרת, ובלבד שזו עתידית. עצם ההדגשה שזהו כתב עת לאוטופיה וגם לדיסטופיה מגישה את מגוון האפשרויות, ובלבד שהנושא יהיה התייחסות לעתיד.

הדבר נעשה כך במוצהר, מכיוון, כמו שכבר הדגשתי כאן קודם, אנחנו חיים בתקופת מעבר שבסופה עתיד לא ברור, שאינו בהכרח המשך ישיר שלנו. מטרת כתב העת היא להכין אנשים לעבור טוב יותר, ומעניין יותר (ואין זו חפיפה) את שלב המעבר שאנו כבר נמצאים בו.

ארחיב: אנחנו, יהודים ישראלים ובני-אדם, עומדים על סף שינוי מהותי של עצם הקיום האנושי. לא רק שינוי של תוחלת החיים ושל נוחות החיים, אלא בסופו של דבר שינוי בעצם המהות התבונית שלנו. השינוי ה"כמותי", שתגרומנה היכולות המדעיות העתידות, יביא לשינוי מהותי. אנחנו לא נהייה עוד בני אדם, אלא יצורים תבוניים אחרים באופן מהותי. ההיסטוריה תשתנה. ובתוך כך – יקרה מה שחלק קטן מיצירות ספרות המד"ב חוזות. להערכתי, בעוד כחמישים שנה, לא יותר, המתח בין לאומיות לבין אוניברסליות ישנה פניו, ואולי מושגים אלה לא יהיו עוד בעלי משמעות כלשהי. אפשר כי לא תהייה עוד ספרות  כשם שלא תהייה עוד תרבות, במובן שאנחנו היום מסוגלים להבין. לא יהיה עוד יוצר ספרות. לא יהיה עוד נביא חילוני, לפחות לא בכל מובן שאנו מבינים היום. יהיה אחר.