בשנת 2019 טס ראש הממשלה בנימין נתניהו לאוקראינה, ובדרך סיפר אחד מאנשיו לכתבים שנכחו במטוס על יוזמה של טרנספר בהסכמה לתושבי רצועת עזה. היוזמה, שדבר קיומה מתפרסם כאן לראשונה, נולדה לאחר שבפני נתניהו הונחה חוות דעת של השב"כ, מפתיעה במיוחד, ובה המלצה לעידוד הגירה של צעירים עזתים מהרצועה לקטאר.
גורם ביטחוני בכיר סיפר השבוע ל"ישראל היום" כי נתניהו הורה למל"ל (המועצה לביטחון לאומי) להכין עבודת מטה בנושא ולפנות למדינות יעד, שאליהן יוכלו העזתים לעבור. לפי אותו גורם, המוסד פנה לשלוש מדינות - מצרים, ירדן וקטאר - וההצעה עבורן היתה: מתן אפשרות הגירה לתקופת זמן של לא פחות משלוש שנים, תוך הבטחה ישראלית כי תישמר לעזתים זכות חזרה לרצועה, כך שלמעשה המהלך לא ייחשב הגירה אלא שהייה.
בעבודת מטה של המל"ל העדיפו כי מדינות היעד יהיו ירדן ומצרים, מפני שהמעבר אליהן הוא יבשתי. מאחר שהשב"כ העדיף דווקא את קטאר, נבנתה תוכנית לבניית שדה תעופה קטן בסמוך לעזה, שאליו יגיעו "שאטלים" מהרצועה. לחלופין, הוצעו טיסות שייצאו משדה התעופה רמון שנפתח באותה שנה, מאחר שמסיבות ביטחונית נתב"ג לא עמד על הפרק.
תיעוד: תושבים עזתים עושים את דרכם דרומה | דובר צה"ל
הירדנים פסלו את ההצעה על הסף, והשיח איתם לא התקדם. המצרים הראו בתחילה נכונות, אך כשהתוכנית קרמה עור וגידים הם הטילו אגרות מעבר עם תעריף גבוה במיוחד, והיה ברור שהדבר נועד לטרפד את העניין. לדברי אותו גורם, הם חששו כי הגירת עזתים למצרים עלולה לחזק את האחים המוסלמים במדינתם.
השיחות עם קטאר הגיעו לשלב המתקדם ביותר, אך בסופן הם נסוגו. בכמה דיונים שנערכו בנושא בקבינט, דרשה השרה לשעבר איילת שקד להמשיך לקדם תוכנית הגירה. זו היתה היוזמה האחרונה לעידוד הגירה שישראל ניסתה לקדם בעזה, ומאז לא ניסתה שוב.
אירופה כמודל
בחודש האחרון, כדי לשמור על שלומם, הורה צה"ל ואפשר למאות אלפי תושבי צפון רצועת עזה לעבור אל דרומה. אלא שגם כאשר תסתיים בדרך זו או אחרת מלחמת חרבות ברזל, לרבים מהם לא יהיה לאן לחזור מפני שבתיהם נהרסו. הם עצמם עלולים להיפגע כאשר הלחימה תעבור לאזור, ועוד קודם לכן מי שברחו דרומה, כמו הרבבות שנותרו מאחור, כלואים למעשה בשטחי חמאס, שאינו דואג לרווחתם.
חבר הלשכה המדינית של חמאס ובכיר בארגון הטרור, מוסא אבו מרזוק, הודה לפני כמה שבועות בראיון ב־Russia Today TV כי חמאס לא רואה עצמו אחראי לתושבי הרצועה: "כולם יודעים ש־75 אחוז מהתושבים ברצועת עזה הם פליטים - ושזו האחריות של האו"ם להגן עליהם".
סגן ראש המוסד לשעבר וח"כ מטעם מפלגת יש עתיד בהווה רם בן ברק פרסם בשבוע שעבר מאמר ב"וול־סטריט ג'ורנל", עיתון ניו־יורקי בעל השפעה בינלאומית, ובו הציע בצוותא עם ח"כ דני דנון מהליכוד יוזמת הגירה בהסכמה של עזתים מרצועת עזה אל מדינות אחרות. המאמר היכה גלים בארץ ובעולם. "מדינות ברחבי העולם צריכות להציע מקלט לתושבי עזה המחפשים רילוקיישן", כתבו השניים, "חברי הקהילה הבינלאומית יכולים לשתף פעולה כדי לספק חבילות תמיכה כלכליות חד־פעמיות לעזתים המעוניינים לעבור, כדי לסייע בעלויות ההעברה וכדי להקל את ההתאקלמות של הפליטים בקהילות החדשות שלהם".
בן ברק כותב במאמר כי אוסטריה, שבדיה וגרמניה קלטו המוני פליטים מבוסניה בתקופת מלחמת יוגוסלביה, וגם מאות אלפי פליטים סורים (בגרמניה). לא רק המאמר הציף את הדיון בנושא, אלא גם הצהרתו של השר הראשון של סקוטלנד, יוסף חמזה, כי יפעל לקלוט במדינתו פליטים מעזה. חמזה אמר זאת כאשר משפחתה של אשתו, ילידת עזה, היתה תקועה ברצועה והוא פעל לחלצה. גם הולנד, שהבחירות בה ייערכו השבוע, הצהירה כי החלה להאיץ את האישורים לעזתים שביקשו להגר לשטחה במסגרת איחוד משפחות.
מתן הזדמנויות כלכליות
רעיון הטרנספר ועידוד ההגירה נתפס כמקובל על התנועה הציונית בתחילת הדרך. החל מהרצל שכתב ביומנו ב־1895 כי "את הקרקעות הפרטיות בחבלי הארץ הנמסרים לנו, עלינו להוציא לאט־לאט מידי בעליהן. את האוכלוסין העניים (הערבים, נ"ב) משתדלים אנו להעביר בלי רעש אל מחוץ לגבול. הוצאת העניים ממדינתנו צריכה להיעשות בעדינות ובזהירות".
הרעיון התקבל בעיקר בקרב השמאל הישראלי ותנועת העבודה. על הצעת הטרנספר של ועדת פיל ב־1937 כתב בן־גוריון: "קשה למצוא איזה נימוק פוליטי או מוסרי נגד העברת אותם הערבים משטח העומד תחת שלטון יהודי לשטח שיעמוד תחת שלטון ערבי", וברל כצנלסון הצטרף: "מצפוני שקט בזה לגמרי". כך גם חיים ויצמן ומשה שרת, שכתב: "גם כשזה יהיה בכפייה, זה יהיה מתוך פיצויים בעד הנכסים שהם משאירים פה ומתוך דאגה למצבם במקום החדש".
ד"ר עמרי שפר רביב מאוניברסיטת בן־גוריון חקר את הפרוטוקולים של דיוני הקבינט של אחרי מלחמת ששת הימים וכיבוש רצועת עזה, וחשף יוזמות עידוד הגירה שביצעה ישראל. מייד אחרי המלחמה מינו שר הביטחון משה דיין והרמטכ"ל משה צור ועדה מטכ"לית, שתציע לקבינט תוכניות לצמצום אוכלוסיית עזה. ישראל זנחה את הרעיון של הגירה בכפייה, ואילו הקו המנחה שהוצע לקבינט היה ניצול המצב הכלכלי הקשה ברצועה עבור הגירה באמצעות הטבות והזדמנויות כלכליות מחוצה לה. כך, למשל, אישר הקבינט להוציא אוטובוסים עם פועלים עזתים מהרצועה אל יהודה ושומרון. ראש הממשלה לוי אשכול הקים גוף עצמאי שפעל בתיאום עם המוסד והשב"כ לעידוד הגירה, אשר הציע לעזתים מעבר לירדן תמורת תשלום 50 לירות לאדם ו־250 למשפחה, והמנגנון פעל עד שירדן סגרה את המעברים הללו.
דילמת מדינת היעד
ב־1970 אפשרה ישראל לבתי הספר ברצועה ללמד לפי תוכנית הלימודים המצרית. משה דיין, שהוביל זאת, הסביר כי אחרי הלימודים יהגרו הצעירים למצרים כדי ללמוד באוניברסיטאות. אם ישראל תאפשר זאת, אמר דיין בקבינט, "אז 6,000-5,000 מהנוער הזה נוסע, בתקווה שלא נראה אותם בחזרה. זו הגירה חשובה ביותר. להיפטר מהם, כי רצועת עזה היא מקום שצריכים להוציא ממנו אנשים".
זה עבד עד שסאדאת עצר זאת ב־1978. ראש המוסד, צבי זמיר, השיג הסכם סודי עם פרגוואי לקליטת 60 אלף עזתים תמורת תשלום של ישראל למהגרים ומדינה הקולטת. אלא ששני עזתים ביצעו פיגוע ירי בשגרירות ישראל בפרגוואי, ובעדות שמסרו במשפטם חשפו את תוכנית ההגירה שעד אז היתה סודית, ובכך הביאו לסיום ההסכם.
בכל היוזמות הללו הצליחה ישראל להביא להגירתם של עשרות אלפי עזתים תוך שנים בודדות. ראש הממשלה גולדה מאיר, שנבחרה אחרי אשכול, אמרה כי "מי שחושבים שהפליטים מייד יתחילו לארוז את חפציהם וייצאו בשיירה, חיים באשליות", ומאז הורידה ישראל את הרגל מהגז. עם השנים הפך הרעיון למוקצה ולכזה השייך לאנשי ימין קיצונים בלבד כמו מאיר כהנא או רחבעם זאבי, שנהג להזכיר שבהסכם לוזאן - הסכם השלום בין יוון לבין טורקיה ב־1923 - הוחלט על טרנספר של מיליון ו־800 מאות בני אדם.
השיח המחודש על אפשרות לעידוד הגירה של עזתים על ידי ישראל הציב נימוק חדש. עד היום הציגה ישראל את עידוד ההגירה מעזה כאינטרס ישראלי. כעת, על רקע רצחנותו של ארגון חמאס ומצבה החמור של עזה, התבהר כי הגירה כזאת תיטיב עם העזתים עצמם לא פחות, כאינטרס שלהם לחיים טובים של חירות ושגשוג, אם יבחרו בכך.
בשבוע שעבר פסל בית הדין האירופי לזכויות אדם תוכנית הגירה של בריטניה, שבמסגרתה הגיעה להסכם עם רואנדה כי פליטים בשטח הממלכה יועברו לשטח המדינה האפריקנית. הסיבה לפסילה התוכנית היתה שרואנדה אינה בטוחה עבור הפליטים. בית הדין האירופי אפשר להעביר פליטים למדינה אחרת בתנאי לשלילת המסוכנות בה ולהבטחת זכויותיהם בה. ראש ממשלת בריטניה, רישי סונאק, הגיב לכך והודיע כי יעביר חוק שיגדיר את רואנדה כבטוחה. "לא אתן לבית משפט זר כמו בית הדין האירופי לזכויות אדם, לחסום את הטיסות הללו", אמר.
בשבוע שעבר חתמו שרי פנים מבריטניה ומאוסטריה על הסכם שיתוף פעולה לתוכנית העברת פליטים למדינה שלישית, ויוזמה דומה החלה לגבש גם ממשלת גרמניה. איטליה חשפה הסכם שעליו חתמה עם אלבניה לקליטת 3,000 פליטים משטחה.
שני משפטנים מומחים למשפט הבינלאומי - פרופ' אבי בל ופרופ' אליאב ליבליך - מסכימים שלמדינה אסור לבצע טרנספר בכפייה, אך חלוקים אם מותר לעודד הגירה בהסכמה. ליבליך סבור שזוהי פעולה בעייתית: "מובן שלאנשים מותר להגר מרצונם למדינות שלישיות ככל שאלה מסכימות לכך, ואם מדובר בפליטים יש להן גם חובה שלא לגרשם חזרה למקום שבו נשקפת להם סכנה. אלא שיש בעיה בסיסית במצב שבו מדינה אחרת 'מעודדת' הגירה שכזו, משום שבכך היא מסגירה רצון להקטין את השיעור של אוכלוסייה מסוימת רק על בסיס שייכותה הקבוצתית.
"זה עוד יותר בעייתי כאשר מדובר בשטח שכלל אינו שייך למדינה המדוברת. אם ה'עידוד' הזה נוצר על רקע של מצוקה קשה בשטח, אז גם לא ניתן להתייחס ברצינות לרכיב ההסכמה שבעניין, ולכן אף כאן עלולה לעלות בעיית הגירוש. ההצעה של בן ברק ודנון מעוררת התנגדות בעולם כי היא מגיעה על רקע הקשר רחב יותר של התבטאויות קשות של שרים וח"כים ישראלים ביחס לרצועת עזה, וכן לאור הקמפיין שמתגבש בימים אלה להקמה מחודשת של ההתנחלויות באזור".
בל סבור שהמשפט הבינלאומי אינו אוסר על מדינה לעודד הגירה: "הגירה בהסכמה בוודאי לא נחשבת גירוש או העברה בכפייה, וניתן לראות זאת בבירור בפרשנות הרשמית של אמנת ז'נבה, שהוראותיה ממילא לא חלות על רצועת עזה. ישראל יכולה לעודד עזתים להגר או לא לחזור ללא מגבלה, כל עוד היא מאפשרת להם להחליט, ובכך לא מפירה את 'זכות התנועה' שבמשפט הבינלאומי.
"הגירה המונית במסגרת מלחמה מאפיינת מלחמות רבות מודרניות, כולל הגירה על בסיס אתני. יש דוגמאות מאירופה כמו ביוגוסלביה לשעבר, בבריה"מ לשעבר וכגון ארמניה-אזרבייג'ן ואחרות. בנגורנו קרבאך השנה זה היה שונה. האזרים גירשו את האוכלוסייה הארמנית, ונטען שהגירוש לא היה מתוך רצון. ברור שתהיה התנגדות עזה במקומות רבים בעולם לכל ניסיון ישראלי לעודד הגירה של עזתים, כמו שיש התנגדות רבה לכל צעד שמדינת ישראל נוקטת ביחס לרצועה. ההתנגדות תתבטא ברטוריקה משפטית, אף על פי שהסוגיה אינה משפטית אלא בתחום היחסים הבינלאומיים".
נלחמים על כל מקום
בין כך ובין כך, נראה שהמצב ברצועה עושה את שלו. אמנם אין נתונים רשמיים מהימנים, אך לפי דיווחים פלשתיניים, ב־15 השנים האחרונות היגרו מעזה בין 250 אלף ל־300 אלף תושבים, כ־18 אלף בשנה, רובם צעירים. אם ברצועה יש 2.3 מיליון, זהו שיעור משמעותי של 11 אחוז מהגרים.
דרכם של המהגרים אל מחוץ לעזה עוברת בסניפי חברת "פספורט" ברצועה, שמנפיקה ויזות לטורקיה. בספטמבר האחרון העומס בתורים היה כה רב, שהתפתחה שם תגרה אלימה בין הממתינים.
בשני דיווחים בתקשורת הפלשתינית נאמר כי יש עשרות אלפים שהגישו בקשה לוויזה טורקית וממתינים לאישור. אחרי קבלת הוויזה עוברים המהגרים במעבר רפיח למצרים, ולפי אונר"א יצאו דרך נקודה זו במהלך שנת 2022 145 אלף עזתים - השיעור הגבוה ביותר בעשור האחרון. לא כולם מהגרים כמובן, ורבים יוצאים על מנת לחזור. אלו מהם שמגיעים לטורקיה משתקעים בה, ואחרים מנסים להוציא ויזות לאיחוד האירופי. רבים אחרים מנסים לעשות את דרכם בסירות גומי אל חופי יוון, ולעיתים גם מוצאים את מותם בדרך. המדינות המועדפות עליהם הם קנדה, גרמניה ובלגיה, משום שלדעתם מדיניות ההגירה שלהן מקילה. מימון המסע יעלה לעזתי כ־6,000 דולר, וחלקם לוקחים הלוואות לשם כך.
ויש סוג הגירה נוסף מעזה - תופעה של תושבים הנישאים לאזרחי מדינות מערביות. כאשר הם מבקשים לבצע הליך איחוד משפחות באותן מדינות ולהגר אליהן, הם נדרשים להגיע לקונסוליות שלהן בישראל. בעמותת השמאל "גישה" דיווחו באפריל כי ישראל מערימה קשיים בפני אותם תושבים, וכך למשל מהגר שביקש להתאחד עם משפחתו בארה"ב נאלץ להמתין ארבע שנים לסיום התהליך. כיום, אם כן, לא רק שמדינת ישראל אינה תומכת או מעודדת הגירה מעזה (ביום שלישי השבוע הודיעה שגרירות ישראל בארה"ב באופן רשמי כי הגירה בהסכמה אינה חלק ממדיניות הממשלה) - אלא שבחלק מהמקרים היא למעשה מעכבת אותה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו