בשנות התבגרותו של ארנולד דונט, אבי סבתי, וינה הייתה מקום מסעיר, שובה דמיון. כבירת האימפריה האוסטרו-הונגרית הרב תרבותית והרב לאומית, כור ההיתוך העירוני יצר בה תרכובות שלא היו כמותן קודם. ההיסטוריון קרל שורסקה תאר את העיר כערש המודרניזם, וטען כי היו בה תנאים מיוחדים שאפשרו חדשנות יוצאת דופן בתרבות, באמנות ובמדע. ׳וינה במפנה המאה׳ (Fin-de-siècle Vienna), שם הספר בו הציג שורסקה את תפיסתו, הפך למושג שגור, שממשיך להעסיק חוקרים מתחומים מגוונים.
יהודים, כמו זיגמונד פרויד, ארתור שניצלר, או מי שמוצאם היו יהודי ובחרו להמיר את דתם, כמו גוסטב מאהלר, היו ממובילי ההתפתחויות האלו. הם היו פחות מ-10% מהאוכלוסיה, אבל תפסו חלק משמעותי, עיקרי לעיתים, במהפכות בארכיטקטורה, באמנות, במוסיקה, בספרות, בעיתונות, בתיאטרון, ברפואה ובמדע שהתחוללו בעיר.
מה מכל זה חווה ארנולד? הוריו שלחו אותו ללמוד כינור, אבל הוא לא התמיד. ברטה, אימו, אהבה ללכת לתיאטרון. האם גם הוא, כמו רבים מצעירי וינה, העריץ את השחקנים והשחקניות המפורסמים, רצה להיות כמותם כשיתבגר? לכאורה, כל האפשרויות היו פתוחות בפניו אבל בפועל היה בן מהגרים, אחד מתוך רבים, שצריך למצוא את דרכו בסביבה מבלבלת.
וינה לא הייתה רק עיר תוססת ומלאת חיים אלא גם מקום חולה ורב ניגודים. הניגודים המעמדיים והמאבק החברתי המתמיד יצרו חברה שמכורה לסמלי כבוד, שקועה ברכילות ושטופה ברוע. האליל של היום יכול היה בקלות להפוך למושא הזלזול של מחר. האימפריה הייתה גוף מסורבל, בעל מנגנון בירוקרטי עצום ולא מתפקד. בצד החופש שבישר המודרניזם פעלו כל העת זרמים נגדיים. פולחן הצבאיות וסימני ההדר שלה איפשר לאצולה להמשיך ולשמור על מעמדה. כך, מדי הצבא האוסטרי היו היפים בעולם, והוא המשיך להחזיק בחיל פרשים עצום מעבר לכל הגיון צבאי, רק כדי שבני האצילים יוכלו להתהדר בכך ולזכות בתשואות במצעדים הצבאיים. במרכז העיר ובשדרה העצומה שהקיפה אותה נבנו מבני פאר, אבל בשוליה צמחו שכונות עלובות בהם גרו המהגרים העניים.
יהודי וינה, כמו יהודי האימפריה כולה, נהנו מחסותו של שליט האימפריה, פרנץ יוזף, התושב האהוב והמפורסם ביותר של העיר. הוא כונה על ידם בתואר ׳הקיסר ירום הודו׳. הקיסר היה אחראי לאיחוד אוסטריה והונגריה ושימש כמעין פטרון ודמות להתאחד סביבה ולהפגין באמצעות כך את הנאמנות למדינה ואת הזהות העירונית, שהייתה בזכותו גם זהות אימפריאלית. במקביל, וכתגובה לעלייה בכמות היהודים בעיר והשתלבותם בצמרת התרבותית והחברתית שלה, צמחה גם האנטישמיות. קרל לואגר (Karl Lueger), פוליטיקאי פופוליסט ואנטישמי, איש צבעוני שאהב את וינה באמת ובתמים, שימש כראש העיר בין השנים 1897-1910.
האנטישמיות המוחצנת והתיאטרלית שימשה את לואגר בעיקר ככלי פוליטי, לגיוס תמיכה בקרב מצביעיו ובכדי לבדל את התנועה שהוביל מיריבותיה. זו הייתה התאגדות סביב שנאת אוייב משותף. היא פנתה אל רגש הגאווה והזהות התרבותית, לפטריוטיות האוסטרית והעירונית. הם גונבים לנו את העיר, הם משתלטים עליה: אלה הצהרות שקל להזדהות עמן בתקופה של משבר.
בפועל, לאחר שנבחר, לואגר התרכז בפיתוח העיר ובהתמודדות עם הקשיים שגרמה צמחיתה המהירה. למעשה, תקופת כהונתו היא גם זמן שיא התפתחות הקהילה היהודית. אבל התמיכה בו חושפת את עומק השנאה ליהודים, שעתידה להתגלות במלוא עוזה כאשר הנאצים ישתלטו על העיר. האנטישמיות הממוסדת והפוליטית בוינה גם השפיעה עמוקות על מייסד התנועה הציונית, תיאודור (בנימין זאב) הרצל.
הרצל אמנם לא נולד בוינה אבל התחנך בעיר, ובה גם זכה להצלחה, כמחזאי, עיתונאי וסופר. האנטישמיות של לואגר וחסידיו, בה נתקל בוינה, השפיה עמוקות על הכרה שלו בחוסר יכולתם של היהודים להשתלב במדינות הלאום המתפתחות, ובצורך שלהם לבסס לאום משל עצמם. ׳מדינת היהודים׳, הספר המכונן של הציונות המדינית, נכתב אמנם בפריז אבל הודפס ופורסם בוינה ובלייפציג.
הרצל הפך לאב המייסד של הציונות, לסמל שחורג מעצם דמותו. אבל בעיר מגוריו, לאחר התלהבות ראשונית, זכה בעיקר ללעג. עבור רוב בני המעמד התרבותי אליו השתייך דעותיו החדשות והתנועה שהקים היו שוליות ומוזרות. רוב ידידיו ומכריו מהתקופה שקדמה להתגלות שחווה התקשו להבין את פישרה, וזלזלו במאמינים שהתקבצו סביבו והתייחסו אליו כאל משיח חדש.
ארנולד דונט היה בן 10 כאשר התכנס הקונגרס הציוני הראשון. הרצל ודאי נראה לו בילדותו כדמות פלאית, ׳מלך היהודים׳ שמבטיח לאחד את בליל היהודים וליצור מהם עם. אביו, יוסף צבי, היה מהמאמינים המוקדמים בציונות. הוא היה בין הראשונים שרכשו מניה ב׳אוצר התיישבות היהודים׳ (Jewish Colonial Trust), הבנק שהוקם על ידי ההסתדרות הציונית.
שטפן צווייג, הסופר היהודי-אוסטרי, יליד וינה, מתאר בספר הזכרונות שכתב, ׳העולם של אתמול׳ את ילדותו והתבגרותו בעיר, ואת העולם התרבותי העשיר שלה. כבן אליטה, שבא ממשפחה עשירה, הוא כמעט לא הבחין בצללים שהעיבו על העולם שתיאר. צווייג היה בטוח בזהותו האירופית ויהדותו הייתה עבורו שער לשייכות קוסמופוליטית המתעלה על הרגש הלאומי הנחות. הרצל, אותו הכיר עוד מנעוריו, פרסם סיפורים ורשימות של צווייג בעיתון שערך.צוויג לא העריך אותו במיוחד כסופר ומחזאי, אבל חש קרבה גדולה אליו. כאשר התנתק הרצל מחיי התרבות של וינה והפך למדינאי מטעם התנועה שהקים, צווייג התרחק ממנו.
צווייג נולד בשנת 1881, כך שחווה את הולדת התנועה הציונית, את ההתלהבות שעוררה בהתחלה גם בקרב יהודי וינה, ואיך הפכה לזלזול מאוחר יותר, כאשר הרצל נכשל לגייס הכרה בינלאומית. כך תאר את פגישת האחרונה עם הרצל, זמן קצר לפני מותו, כאשר כבר היה חולה מאוד. הנסיבות של הפגישה הזו פרוזאיות, עירוניות: מפגש אקראי בפארק. צווייג נע באותו זמן בין ערי אירופה השונות, מרחיב את אופקיו, ורק חזר לוינה. הרצל בילה בה בין שהות בבית הבראה אחד לשני.
… פגשתי אותו יום אחד בפארק העירוני. ברור שבא מן המערכת, הלך לאיטו, שחוח מעט. לא עוד צעדי התנופה הישנים. בירכתי אותו בנימוס ואמרתי לעבור על פניו, אך הוא נחפז אלי, הזדקף והושיט לי יד: ״מדוע אתה מתחבא? אין לך כל צורך בזה.״ הוא שיבח את בריחותי התכופות לחוץ לארץ, ״זו הדרך היחידה לפנינו,״ אמר. ״כל מה שאני יודע, למדתי בחוץ לארץ. רק שם אדם מתרגל לחשוב לטווח ארוך. אני משוכנע שלא הייתי אוזר עוז להעלות כאן את התפיסה הראשונית שלי, הם היו הורסים לי אותה בעודה נובטת ומלבלבת. אבל השבח לאל, כשהבאתי אותה לכאן כבר היתה מוגמרת, ולא היתה להם ברירה אלא להרים את הכפפה.״ במרירות רבה דיבר על וינה.
הרצל מתואר כאן כדמות עגומה, טראגית. הוא יודע שחייו מתקרבים לקיצם ומבכה את כשלונותיו. העיר שסירבה להכיר בגדולתו, שאיימה לסרס את מחשבתו, המולדת שהקיאה אותו. חוסר ההערכה שהוא חש והידיעה שאנשים מתחמקים ממנו, הם שיקוף של המשבר שעברה באותה עת התנועה הציונית, סביב הצעת ׳תכנית אוגנדה׳ הכושלת. אבל זה גם רגש של מי שחווה על בשרו את הביטוי ׳אין נביא בעירו׳.
… ליוויתי אותו כברת דרך ארוכה עד לביתו. הוא נעצר, הושיט לי יד ואמר: ״מדוע אינך בא לבקר אצלי? עדיין לא ביקרת בביתי. טלפן תחילה, ואני כבר אתפנה.״ הבטחתי לו מתוך החלטה ברורה לא לקיים, מפני שככל שאדם אהוב עלי יותר, זמנו יקר לי יותר.
זה מכמיר לב. שני הצדדים יודעים שלא יהיה שום ביקור, וכי ההזמנה וההבטחה לקיים אותה הן רק דיבורי נימוס ריקים. במפגש ביניהם הרצל, הבודד והעגום, הוא איש האתמול שכשל, וצווייג מי שעליו להזהר פן גורל דומה יפקוד גם אותו.
כאשר, לאחר זמן קצר, מת הרצל, רק בן 44, צווייג מגיע ללוויה, לחלוק לו כבוד אחרון. מה שהוא רואה שם מלמד אותו שלא העריך אותו נכונה:
יום מיוחד במינו היה היום ההוא, יום ביולי שלא יימחה מנפשם של האנשים שחוו אותו. פתאום הגיעו לווינה, לכל תחנות הרכבת, בכל הרכבות, ביום ובלילה, יהודים מכל הארצות, מן המערב והמזרח, מטורקיה, מכל ערי השדה, ובפני כולם אימת הבשורה הרעה. מעולם לא הורגש ברור יותר מה שלא הורגש קודם לכן בגלל המאבקים והדיבורים, כי כאן מלווים למנוחתו מנהיג של תנועה גדולה. לא היה קץ למסע ההלוויה. פתאום הבחינה וינה כי מת לא רק סופר או משורר בינוני, אלא מעצב רעיונות הקם ומנצח בארץ אחת, בעם אחד, במרווחי זמן ארוכים מאוד.
במותו, מתגלה הרצל כנביא לאומי. זו משמעות היחס שהוא מקבל מהמוני האדם שנוהרים ללוויה. האנשים האלה שונים מבני העיר התרבותיים והמהוגנים. צווייג מוקסם ובמקביל מתנשא עליהם:
בבית העלמין השתררה מהומה. רבים מדי פרצו אל ארונו, בוכים, צועקים, מקוננים, מתוך ייאוש פראי שהגיח, והקולות הפכו לזעקות, לשאגות. הסדר הופר על ידי יגון קמאי, אקסטטי, שלא ראיתי כמותו מעולם בשעת קבורה, ולא שבתי לראות מאז. על פי הכאב האדיר הזה, שפרץ בזינוקים סוערים ממעמקי נפשם של עם-המיליונים, ניתן להעריך לראשונה כמה להט ותקווה הטיל לעולם אדם יחיד ובודד זה בכוח מחשבתו.
צווייג אמנם מתפעל מההתפרצות הרגשית הזאת, שחושפת רובד עמוק ובסיסי בנפשם של המקוננים, אבל אינו רואה עצמו כחלק מהמון האוסטיודן המהווה את עיקר העם היהודי. הזהות הלאומית שלו לא מתחזקת בעקבות החוויה. הוא נותר מנוכר לה.
מסע הלויה של הרצל, 1904
בצילום מסע הלוויה ניתן לראות את השיירה המלווה את הכרכרה שנושאת את הארון. שימו לב לאיש המתאבל, זועק אל הרקיע בידיים מורמות בפינה השמאלית התחתונה של התצלום. נשים בשמלות בהירות וכובעי קיץ, שאולי נקלעו במקרה לאירוע המוזר הזה, צופות מהמדרכה הרחוקה. כך מתאר את האירוע ההיסטוריון אלכסנדר ביין:
בצוואתו משנת 1900 ובזו האחרונה מ־5 במארס 1903 ביקש הרצל “לווייה של המעמד העני־ביותר, לא נאוּמים ולא פּרחים”. בתוך ארון של מתכת ציווה לשים אותו על־יד אביו, ברצונו “לשכב שם עד שיעביר העם היהודי את גוּפי לארץ־ישראל”. לפיכך היתה הלוויה ללא כל קישוּט חיצוני. מאחרי מרכבת־הלוויה הפּשוּטה נסעוּ בכרכרות רק הנשים מבּנות המשפּחה, כל שאר המלווים הלכוּ כוּלם ברגל, על אף החום הגדול של שרב־הקיץ. ואיזו תהלוּכה היתה זו, שנמשכה מדירתו של הרצל ברחוב הייצינגאֶר, דרך רחוב קוֹטיג', רחוב פּרינץ אוֹיגאֶן, לפני הטירקאֶנשאַַנצאֶ עד לבית־הקברות הדאֶבּלינגי. בין ווֹלפסוֹן ורייכנפלד, שאותם מינה הרצל, יחד עם קְרֶמֶנֶצקי וקאַוּאֶן למבצעי הצוואה ולאפוטרופסים, הלך בנו של הרצל, האנס בן הי“ג; אחריהם באוּ חברי הוועד־הפועל וציונים נודעים אחרים, המו”ל וחברי המערכת של “נוֹיאֶ פרייאֶ פּראֶסאֶ”, אישים מעולם הספרוּת והעיתונוּת, מדינאים, הֶכְלֶר הנאמן, באי־כוח הקהילה היהודית ומוסדות יהודיים אחרים בווינה, אחריהם משלחות הציונים מווינה, מכל ערי אוסטריה, מכל ארצות אירופּה, מאנגליה, גרמניה, צרפת, שווייץ, רוסיה, פולין, רומניה ובולגריה, ואחריהם רבים־רבים שבאוּ בשליחוּת של לבם בלבד, צעירים וּזקנים, חופשיים וחרדים, סוציאליסטים, אתיאיסטים, אנשים פּשוּטים ורמי־מעלה, מחנה גדול מאוד – ההודעה של “די ואֶלט” מדברת על ששת אלפים איש. לוויה כזאת לא נערכה עד אז מעולם ליהודי. ומשהורד הארון אל הקבר וּווֹלפסון סיים את שבוּעת־האמוּנים שלו באותו פסוּק, שהרצל אמר אותו בנעילת הקונגרס הששי: “אם אשכחך ירושלים, תשכח ימיני”, ומשקרא האנס בקולו הילדותי הרך את הקדיש, עלתה בכייה והתייפּחוּת מתוך קהל הנאספים. דומה היה, היהוּדים אבלים על מות אביהם.
גם ארנולד נפתלי דונט בן ה-17 נכח בלוויה הזאת. אביו האמיתי נפטר מעט יותר משנה לפני כן. לאחר מותו החל ארנולד להשתתף בפעילות ארגון ספורט ציוני: ׳המתעמלים היהודיים של וינה׳ ((Winer Jüdischen Turnverein. אולי זו הייתה דרך עבורו להמשיך ולשמור על קשר עם חבריו שהמשיכו ללמוד בזמן שהוא עבד בחנות. יכול להיות שהיה אחד מאלה שצעדו מאחורי הארון, במגבעות אבל.
האם זעק ובכה? האם חש התעלות נפש ואחדות גורל עם בני עמו, שגדשו את העיר ואת בית הקברות? כמה משמעותית הייתה החוויה המכוננת הזו בגיבוש זהותו?
יש סיכוי רב שהדבקות של אבי סבתי בציונות ובמסורת היהודית עלתה לו בחייו. אולי החליפה ומילאה את החלל שנפער בהם עם מות אביו, ודאי נתנה לו משהו יציב להאמין בו, בתוך העידן הסוער בו חי. היא הניעה את עזיבתה של סבתי את הבית בגיל צעיר ואת עלייתה לארץ. האם משהו מכל זה עבר לי בתורשה?
ספרו של שורסקה:
Carl E. Schorske, Fin-de-Siècle Vienna: Politics and Culture, Knoff, 1979
https://www.amazon.com/-/he/Carl-Schorske/dp/0394744780
אוסף מאמרים רחב יריעה על וינה:
רינה פלד, שרון גורדון (עורכות), וינה 1900, פריחה על ספה של תהום, כרמל, 2019
https://www.e-vrit.co.il/Product/18143/וינה_1900
ציטוטי צווייג מתוך:
שטפן צווייג, העולם של אתמול, תרגום: צבי ארד, כנרת זמורה דביר, 2012, עמ׳ 92-93
https://www.e-vrit.co.il/Product/12191/העולם_של_אתמול
ציטוט אלכסנדר ביין מתוך:
ביין, אלכסנדר. "תיאודור הרצל: ביוגרפיה". פרויקט בן־יהודה. 1983. 2023-10-30.
https://benyehuda.org/read/23602
חלק מפרויקט המשפחה
