"יבול ראשון של ענבי יין מסוג מוסקט נתקבל אתמול לראשונה לטחינה ולריסוק ביקב בזכרון יעקב" - כך הודיע מנהל אגודת הכורמים, ד"ר אליקום אוסטשינסקי, עם תחילת עונת בציר הענבים ב־10 באוגוסט 1953.
אגודת הכורמים נוסדה ב־1905. בעקבות כישלונות כלכליים שנחלו הכורמים בזכרון יעקב ובראשון לציון, הם פנו לברון רוטשילד בבקשה שיקבל עליו את האחריות לניהול ענייני השיווק והמסחר של היין.
ד"ר אוסטשינסקי השיק ב־1953 קמפיין תעמולה גדול בעיתונים ליין "חדש", כהגדרתו, שקיבל את השם "כרמלה", כשמה של סטודנטית ישראלית גיבורת רומן בהמשכים שיצא לאור בכל שבוע ונחשב פופולרי מאוד באותם ימים. הרומן תיאר את "קורותיה של נערה ישראלית שנלכדה ברשת ריגול ואהבה".
מצבם של יקבי אגודת הכורמים היה באותה עת רע, אחרי שנים רצופות של ייצור יין גרוע. "אל נא נשכח שרק בשנה האחרונה הכנסנו ליקב מכונות חדשות לקירור ולפסטור היין", הסביר היינן הראשי ביקבי ראשון לציון, בראיון לכתב עיתון "הארץ" שביקר במקום.
האיכות הירודה של היין הישראלי ב־1953 היתה קשורה לזנים גרועים של ענבי יין: בעת הקמת המדינה היו בה 13 אלף דונמים של ענבי יין מזנים שונים, ובחמש השנים שחלפו עד 1953 ניטעו כ־20 אלף דונמים נוספים של כרמי ענבים ברוב אזורי הארץ. הדבר נעשה ללא פיקוח, ניהול וביקורת, תוך מתן דגש על הכמות - ופחות על האיכות.
"אם תקפידו על זני ענבים איכותיים תראו ברכה, ויין ישראלי איכותי ישווק למדינות רבות", הצהיר מומחה היין האמריקני אדמונד פרום, שהובהל לישראל בהזמנת שר האוצר, לוי אשכול, "כדי לראות מה עושים", כלשון השר.
שנים רבות חלפו עד שתעשיית היין הישראלית הפנימה את דבריו של המומחה פרום, ואכן, יינות ישראליים מעולים משווקים כיום למדינות רבות ברחבי העולם.
אין גשם? חיל האוויר יסייע ב"חליבת עננים"
כאשר שר התחבורה הראשון, דוד רמז, הודיע ב־1949, במסגרת דיון בכנסת על תקציב משרדו, על כוונתו להקצות 2,300 לירות לטובת "חליבת עננים" - הביעו חלק מחברי הכנסת פליאה והשתוממות. השר רמז, מצידו, התייחס לחידוש מאותם זמנים שהגה הפיזיקאי האמריקני ד"ר אנדרו שפר, שטען כי המציא שיטה שבה "ניתן לחלוב מהעננים כמויות גדולות יותר של גשם באמצעות זריעתם בחומר בשם יודיד הכסף".
הרעיון הגיע במהירות לישראל שזה עתה נולדה, וחזיונות של "הפרחת השממה", ששווקו בנחישות מבית מדרשו של רה"מ דוד בן־גוריון, החלו להלך קסמים על שרי הממשלה. בארץ הוקמו בתוך זמן קצר תנורים גדולים, שפלטו מארובתם חלקיקים מיקרוסקופיים של יודיד הכסף. החומר נלכד בעננים, אולם למרבה הצער - הגשם לא הגיע.
ב־6 באוגוסט 1953 נמסרה הודעה מטעם משרד ראש הממשלה על "תרומה בסך 78 אלפי דולרים שהתקבלה ממכון אמריקני למחקר מטאורולוגי בשם 'לאסקר'", ומייד נרכש בארה"ב הציוד הנדרש - שהגיע לארץ עם שלושה מומחים מהמכון שבארה"ב.
ויכוחים על יעילות השיטה פרצו כבר אז. העלייה בכמות הממטרים בעקבות הפעלתה היתה שולית, ורק לקראת סוף שנות ה־50, כשחיל האוויר הקצה מטוס דקוטה שהצליח לייצר זריעה מדויקת של יודיד הכסף בתוך העננים - נרשם גידול ממוצע של 13 אחוזים בכמויות הגשם. הדקוטה הוחלף בהמשך במטוסים קלים, אולם בשנים האחרונות הפסיקה ישראל את נוהג זריעת יודיד הכסף, בנימוק ש"עלויות ההפעלה גוברות על הרווח כתוצאה מהזרעת העננים".
ביקורת על התנהלות "בצלאל"
בית הספר בצלאל נוסד בירושלים בשנת 1906 על ידי הצייר והפסל היהודי בוריס שץ, שעלה ארצה בתחילת המאה ה־20, אחרי מפגש עם הרצל ב־1903, שהפך אותו לציוני נלהב.
בקונגרס הציוני של 1905 הציג שץ רעיון להקמתו של בית ספר לאמנות עברית ולמלאכת מחשבת, שהלהיב רבים מהצירים שהשתתפו בקונגרס. הכסף להקמה נמצא במהירות, וכבר ב־1906 נוסד בירושלים מרכז לאמנות, שלו נתן שץ את השם בצלאל - על שמו של מתכנן המשכן.
מייסודו ועד ל־1953 הוקמו בבצלאל מחלקות רבות, ובהן בטיק, דפוס, עץ זית, עבודות מכסף, ריקועי נחושת, קרמיקה, שענות ועוד ועוד מחלקות - חלקן נסגרו עם השנים.
באוגוסט 1953 הוצגה בבית הספר תערוכה גדולה של יצירות אמנות ואומנות, שסוקרה בהרחבה על ידי מבקרי אמנות שונים. הסקירה הבולטת והמקיפה ביותר פורסמה בעיתון "הארץ".
"נראה שהנהלת בצלאל עדיין לא הצליחה לקבוע מהו הכיוון האמנותי שברצונה להקנות למוסד המכובד", כתב המבקר ישורון קשת בסקירתו, והוסיף: "היא מתמקדת בחזרה לימיו של מקים המוסד, בוריס שץ, שכיוון להקניית ידע מתוך חזון שהתלמידים יוכלו גם להתפרנס מלימודיהם, וייצרו מוצרים אומנותיים שימושיים לצרכים יומיומיים, שיקרצו מחד לעין הישראלית ומאידך לתיירים".
לסיכום ביקורתו כתב קשת: "ניכרת העובדה שהמוסד אינו מקדם רעיונות של אמנים חופשיים כמו ציירים ופסלים, אף שלימוד טכניקות אמנותיות עשוי לסייע מאוד לאמן היוצר".
דווקא בשיאו של הקיץ: עימותים סביב התשלום לחלוקתם של בלוקי קרח
בתחילת אביב 1953 פנה ארגון יצרני הקרח בישראל למשרד האוצר, בדרישה לאפשר העלאה של מחירו של בלוק קרח בעשרה אחוזים, מ־400 פרוטה ל־440.
שר האוצר, לוי אשכול, התעלם מהדרישות, צעד שעורר את זעמם של יצרני הקרח. אחרי שהללו איימו לפתוח בשביתה, זומנו נציגי היצרנים לדיון במשרד האוצר, וזה הסתיים בהסכמה משותפת על העלאת מחיר הבלוק בשיעור של חמישה אחוזים.
אלא שכעת הגיע גם תור מחלקי הקרח לדרוש את חלקם בהעלאת מחיר המכירה של בלוק או חלקו (רבע, שליש או חצי, לפי הביקוש).
גם כאן התעלם שר האוצר מהדרישות, וכשארגון מחלקי הקרח איים בשביתה מצידו - מיהר דובר משרד האוצר להודיע על "כוונת השר לקצץ בסכום שיהיה מותר למחלקי הקרח לגבות על השירות של נשיאת בלוק הקרח מהעגלה ברחוב אל פתח בית הצרכן". המחלקים הבינו במהרה את הרמז, שעלול לפגוע בפרנסתם - והתקפלו מהדרישה שלהם.
כאן לא הסתיימו הבעיות בתחום חלוקת הקרח. בתחילת אוגוסט 1953 דרש שר המסחר והתעשייה, פרץ ברנשטיין, מיצרני הקרח בישראל להעלות את רמתן של העגלות היוצאות מבתי החרושת לקרח בדרכן אל קווי החלוקה. הדרישה באה על רקע העובדה שחלק מעגלות החלוקה היו פתוחות ולא מבודדות קור, דבר שגרם לבלוקים רבים להתמוסס בחום ולהצטמצם בממדיהם. עניין זה יצר מתח ומריבות בלתי פוסקות בין המחלקים לבין הצרכנים בבית, אשר חשו מקופחים.
השר ברנשטיין, שנדרש לסוגיה, חישב ומצא כי לא פחות משליש ממובילי הקרח בישראל משתמש בעגלות פתוחות. לפיכך הוא העלה את דרישתו בפני היצרנים בעניין איכות העגלות, וקבע שעל יצרני הקרח הגדולים לסייע למחלקים לעבור במהירות האפשרית לעגלות עם ארגז נשיאה מבודד.
הנעלמים / עסקים שהיו ונעלמו
אולמות משחקי וידאו
כבר חמישה עשורים חלפו מאז פרצה ביפן, ומשם לכל העולם, אופנת משחקי הווידאו, שהותקנו זה לצד זה באולמות ייעודיים. המשחקים עצמם שובצו בארגזי עץ גדולים וצבעוניים, עם מסך מרצד ורמקולים רעשניים. לישראל הגיעו משחקי הווידאו החל מאמצע שנות ה־70, והציעו לחובבים המקומיים חוויה כל־חושית מרגשת. הסאונד המתכתי של "פקמן" או "דונקי קונג" יישאר חקוק בתודעתו של כל מי ששיחק באחד מהאולמות השוקקים.
הצרכנייה / דברים שקנינו לבית
מנורת שולחן עם קפיצים
מנורה שהפכה מתחילת שנות ה־60 לחלק בלתי נפרד מכל שולחן כתיבה של תלמידים בישראל. עד אז השתמשו בנורה שהשתלשלה מתקרת החדר, בנורת פלורוסנט שהפיצה אור קר ומנוכר, או במנורת אהיל עומד שאותה קירבו אל שולחן הכתיבה. אלא שמבחינת איכות התאורה, כל אלה היו כאין וכאפס בהשוואה למנורת הקפיצים, שהיתה מתחברת בחוזקה לפינת השולחן, ושאותה אפשר היה לכוון, לכופף ולהזיז בקלות לפי הצורך.
קטיף כותנה ראשון בישראל
ב־11 באוגוסט 1953 החל קטיף כותנה בכמה נקודות בארץ, ונמסר ש"המומחים הופתעו לגלות שאף בנגב הוכתרו הניסיונות בהצלחה גדולה". לעבודות הקטיף נשכרו שירותיהם של עולים מעיראק שהיו בעלי ניסיון בקטיף כותנה, וכל קבוצה של שבעה עולים קטפה כ־200 ק"ג כותנה ביום משטח של דונם אחד - בסך של 200 דולרים. גידול הכותנה בישראל נזנח ברובו עקב חוסר כדאיות כלכלית, אולם בשנים האחרונות חווה הענף עדנה, וכיום נפרסים שטחי הכותנה בארץ על פני 90 אלף דונמים - נכון לנתוני 2022. בצילום: קטיף כותנה בקיבוץ בית אלפא, 1953
מודעות שהיו
יש לכם תמונות או מזכרות מימיה הראשונים של המדינה? כתבו לנו: Yor@ShimurIsrael.Org
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו