אבי הוברמן, סמ"פ בגדוד קשר בפיקוד צפון, כותב על המשימה שקיבל – להכשיר את הר אביטל כחמ"ל טכני באמצעות התקנת 20 אנטנות חדשות * ביום שישי 12.10.1973 בלילה הגיעה שיירת הקשר אל היעד, ביצעה את ההתקנה תחת חשיכה ואז החלה לספוג מטחי ארטילריה כולל כוננות מפני כוחות קומנדו סורים * "את החרמון ותל פארס כבשו, ורק אותנו לא הצליחו לכבוש. אני  מנסה להוציא את ראשי לבדוק, אבל אי־אפשר לצאת. מטח הירי ממשיך"

מאת רס"ן במיל' אבי הוברמן

במלחמת יום הכיפורים הייתי סגן צעיר בן 21 לקראת סיום שירותי הצבאי, בתפקיד סגן מפקד פלוגת ההפעלה, העוסקת במערכות קשר הרדיו, החזקת מתקני קשר, חמ"ל ובשירותי דואר ומברקים במרחב פיקוד צפון, של גדוד הקשר הפיקודי 371 היושב בנצרת.

עם פרוץ המלחמה הייתי אחד הצוותים הראשונים, שקיבל פקודה בשעות הבוקר המאוחרות לעלות ולפרוס מיפקדה קדמית באולם הקולנוע של בית ההבראה של המשטרה בהר כנען בצפת, הנקרא "ארמון" [ראו כאן].

לקראת יום רביעי 10.10.1973 נכנסו אורחים לחמ"ל ב"ארמון": תא"ל שלמה ענבר הקשר"ר עם רס"ן רפי סימן-טוב, סגן מקש"פ וסמג"ד הקשר הפיקודי. רס"ן יענקל'ה זלצברג קיבל אותם, ואני עמדתי בצד וניסיתי להאזין לשיחה. סימן־טוב נמוך הקומה היה בתזוזה מתמדת וערני לסביבתו. הוא קלט אותי בעיניו, לקח אותי הצידה ולחש לי שאני יוצא למשימה ברמת הגולן, ביחד עם רס"ן יוסי מרגלית, סמג"ד מילואים של גדוד הקשר.

בסך הכל עברו ארבעה ימים מאז צהרי יום שבת (יום כיפור). תחילתה של המלחמה מצאה אותי בחמ"ל מיפקדת פיקוד הצפון, במבנה המשטרה הבריטית בנצרת. ההמולה בחמ"ל היתה גדולה, קריאות המצוקה ובקשות הסיוע נשמעו בכל אמצעי הקשר. אנחנו מנסים לווסת את עוצמת הווליום, לפזר אוזניות, לרווח בין המכשירים ואפילו לארגן לפי אזורי לחימה – הרשתות של חטיבה 188 (רשת "טופי"),  חטיבה 7 (רשת "אריס") ולגדודי החי"ר. בינתיים ניתנה הוראה לגיוס מלא של כל היחידות.

את  יומה הראשון של המלחמה ניהלו חמש מיפקדות בבונקר הקטן והצפוף במחנה נפח:

1. חפ"ק פיקוד הצפון (שעלה לנפח כבר בערב ראש־השנה) בשלב זה בפיקודו של סא"ל אורי שמחוני, קצין האג"ם הפיקודי, בה בשעה שאלוף הפיקוד נמצא במטכ"ל בתל־אביב.
2. חפ"ק 188 בפיקודו של אל"מ יצחק בן-שהם.
3. חפ"ק חטמ"ר 820 בפיקודו של אל"מ צבי ברזני;
4. יותר מאוחר, חפ"ק אוגדה 36 בפיקודו של תא"ל רפאל רפוּל איתן.
5. חפ"ק אגד ארטילרי 212 בפיקודו של אל"מ משה לוי.

"המשימות שלך, אבי", הורה לי המ"פ משה שטרן עם תחילת הקרבות ביום שבת, "להתכונן לעלות לצפת. מיפקדת הפיקוד עומדת לקבל את בית ההבראה של השוטרים בהר כנען שמעל צפת. תפקידך הוא לפרוס את מערך הקשר האלחוטי במקום".

כלומר, אני צריך לארגן ב"ארמון" את חמ"ל אלוף פיקוד הצפון בבית הקולנוע.

יום שבת, 6 באוקטובר 1973, שעת תזוזה להר כנען 17:00. אנחנו מגיעים לקראת  שעות הערב המאוחרות. איכשהו אורגן השולחן המרכזי באולם בית הקולנוע, בין שורות כיסאות העץ.  חפ"ק אלוף הפיקוד היה מוכן לקראת בוקר יום ראשון 7 באוקטובר.

בימים הבאים הסורים נכנסו למרחב הדרומי של רמת הגולן והגיעו לפאתי מחנה נפח. כוחות המילואים עלו והדפו את כוחות האויב. היה ניסיון נואש של הסורים לבצע התקפות נרחבות ומאסיביות בעיקר באזור עמק הבכא וחושניה, אבל נכון לעכשיו אין אף סורי שנמצא ברמת הגולן וכוחותינו שומרים על הגבולות. ביום רביעי ה-10.10 הכוחות שלנו מתארגנים להתקפות הנגד והמשך לחימה לתוך המרחב בצפון הרמה הסורית.

עליתי למשרדי הגדוד, לסמג"ד המילואים רס"ן יוסי מרגלית. יוסי הציג לי את המשימה החדשה: לעלות לתל אביטל ולפרוס מיפקדה קדמית בבונקר החדש, שעדיין בשלבי בנייה. יוסי מינה אותי למפקד המשימה ואמר: "אני אצטרף אליכם ואהיה מפקד מיפקדה קדמית של הפיקוד בתל־אביטל. אתה צריך לפרוס את כל המערך האלחוטי של החמ"ל, כלומר להתקין כ-12 מכשירי קשר ועוד 8 מקלטים בתוך החמ"ל. לביצוע המשימה תקבל את צוערי קורס קצינים של בה"ד 7. הם אמורים להגיע במהלך הלילה. תקבל לסיוע את המש"ק הוותיק בר-משיח. מחר בלילה אתה עולה עם המחלקה ועם אור ראשון של יום חמישי החמ"ל מתוכנן להיות מוכן לעבודה. יש לך מחר יום שלם להכין את המשימה".

נתנו לי את הדפדפת עם התוכנית וביקשתי שניפגש כאן לקראת הערב. קבענו לאחר הארוחה, בשעה 18:30, כלומר נשארו לי כשעתיים בלבד.

אני מנצל את הזמן ומתקשר לגי'מי, למיתקן הקשר הפיקודי היושב קבוע בתל־אביטל, כדי להודיע לו על המשימה החדשה ועל התכנון להגיע אליהם מחר בלילה. עונים לי שג'ימי ישן ומיואש, ואין לו חשק לשוחח. שוחחתי עם חריזי שהיה במשמרת. אמרתי לו שמחר אנחנו עולים אליו לתגבר ואולי להחליפם.

אחרי כמה דקות גי'מי מחפש אותי. הוא שואל לשלום האלחוטן של הפלוגה, שלמה, שנמצא במוצב החרמון, ואני משיב שעדיין לא יודעים כלום. "אצלנו ירי ארטילרי בלי הפסקה", הוא מתאר. "כבר התחלנו להתרגל. אני שומע שהקומנדו הסורי מסתובב חופשי ברמה. אחרי החרמון ותל פארס הם ביקרו היום במוצב 105, בשדות בוקעתא בהיתקלות עם  גדוד 12 של גולני, ואחר כך עם פלס"ר 7 בחרמונית, לא רחוק מאיתנו בנפח וליד 108, ובקרוב אצלנו".

אני מנסה לעודד אותו ואומר לו שכולם מעריכים את כל מה שהוא וצוותו עושים, ונלחמים שיהיה קשר רציף בין הכוחות הנלחמות ברמת הגולן. הוספתי: "מחר יום חמישי אגיע אליך עם צוות רענן, אוכל, וכל מה שתרצה, פרט לחופשה בשלב זה". כך הסתיימה שיחתנו.

השתלטתי על שולחן קטן בפינה מוארת והכנתי לי פינת עבודה. הבאתי לכאן גם את הציוד האישי, ועסקתי בתכנון המשימה. מה שחשוב לי עכשיו הוא להכין את השלב הבא. בעיון בתוכנית הפריסה של מערך האלחוט בבונקר הפיקוד בתל אביטל, הבנתי שההתמודדות העיקרית תהיה להתקין במהירות ובחסות החשיכה מערך של כ-20 אנטנות על גג הבונקר. הסורים לא יאפשרו לנו, כמובן, לבצע את המשימה. לכן עלינו להתכונן אליה היטב, להתאמן ולהכין את הפריסה מראש, כדי לצמצם את משך החשיפה שלנו על גג הבונקר. נקדיש את יום המחר לעניין.

אני מתאר ליוסי את התוכניות העקרוניות למחר: "אני ארד עם החיילים לאיזור שדה התעופה מחניים, נבצע שם תרגול על יבש ונסמן את כל האנטנות והכבלים מראש. נתחלק לשישה צוותים, לכל צוות שתיים-שלוש אנטנות. ננסה אפילו להגדיר צבע אחר לכל צוות. נתרגל ונארגן את המשאית בהתאם לפירוק הציוד בתל ־אביטל".

יוסי ענה: "העלייה לתל אביטל מחר ב־21:00. אתם תהיו עם נשק אישי. חמישה חיילים יעלו על המשאית, והיתר יסעו באוטובוס. בצומת גדות נפגוש בשעה 22:00 ג'יפ של גדוד הסיור של החטמ"ר והוא יוביל אותנו לתל אביטל".

אני מעדכן את המש"ק בר-משיח בכלליות ומבקש ממנו להתארגן אישית למשימה, כולל מנוחה. ניפגש בארוחת הבוקר או במשרד של רס"ן יוסי מרגלית. אני סומך עליו כי אנחנו כבר מנוסים בעבודה משותפת.

הכל נראה בסדר. אני מרגיש שבימים הספורים האלה התבגרתי והשתניתי. בסך הכל ארבעה ימי קרב, רק לפני שבוע האמנו שאנחנו מקסימום נכנסים ליום קרב.

הלכתי להתארגנות האישית שלי. קיבלתי מפתח לאחד החדרים הריקים כדי שלא יפריעו לי הלילה. עשיתי מקלחת ארוכה, חמה ונעימה. היא הייתה בדייט מרגש במיוחד בין השיער המטונף, היבש והדביק שלי לבין שפופרת השמפו, כי הפגישה האחרונה היתה לפני שבוע.

בוקר יום חמישי 11.10, בר-משיח כבר מחכה לי ליד משרדי הפלוגה. צביה, המזכירה של יוסי, מספרת שיוסי יצא במשך הלילה לביתו לטפל בנושא חשוב והוא צריך להגיע בכל רגע.

כעבור כמה דקות פתח רס"ן יוסי את הדלת. הוא נשא ארגז עץ גדול ובתוכו מצרכים. הצצה מהירה גילתה לי שיש בו אמצעי חימום, קפה, תה, סוכר, כל מיני דברי מתיקה ותפוחי עץ. צביה הכינה לנו כוס קפה.

בינתיים הצטרף סרן יהודה, לבוש בבגדי עבודה מצוחצחים ומדוגמים. הוא הציג עצמו כמפקד כיתת הצוערים שהגיעו מבסיס ההדרכה של חיל הקשר (בה"ד 7). הוא הגיע עם 21 צוערים. עברנו על הרשימות, והוא עידכן אותן. התעניינתי לדעת מאיזה מקצועות רקע הם וביקשתי שיסמן ליד כל שם: טכנאי, אלחוטן, קוון, צ"ן. זה יעזור לי בהמשך.

יהודה סיפר שהוא ראה משאית בכניסה, כנראה עבורנו. הוריתי לבר-משיח ללכת לבדוק שהציוד שהגיע עם המשאית הוא בהתאם לרשימה שמופיעה בפקודה, ולהוסיף בעיקר סרטי סימון, סלוטייפ, או סרטי הדבקה נוספים, כי ניאלץ להתמודד עם סימון וניתוב כל הכבלים מגג הבונקר לתוך החמ"ל. יוסי אירגן חדר סגור לתדריך. יהודה ואני עברנו על התדריך, וציוותנו את החיילים.

בשעה 09:00 הקשבנו לתדריך. יוסי פתח בדברים על המשימה ועל חשיבותה לשליטה של הכוחות שנלחמים, ועל הסיוע להם בכניסתם לתוך סוריה ויצירת מובלעת לכיוון דמשק. רציתי להכניס קצת את החבר'ה לעניינים, לכן לפני התדריך סיכמתי בקצרה את ארבעת ימי הלחימה עד היום:

"יום שבת, 6 באוקטובר, רק לפני ארבעה:

• בשעה 13:55 פתח הצבא הסורי במתקפה רחבה: 5 דיביזיות תקפו ברמת הגולן.
• מוצב החרמון הישראלי נפל לקראת השעה 16:00.
• בהגנה על רמת הגולן התחלקה הרמה בין שתי חטיבות שריון סדירות – חטיבה 7 בצפון וחטיבה 188 בדרום.
• על 10 המוצבים מגינים בחירוף נפש שני גדודי חיל הרגלים, בצפון גולני ובדרום הצנחנים.

יום ראשון 7 באוקטובר:

• בלילה הסורים פרצו אל עבר חושניה במרכז ודרום רמת הגולן.
• חטיבה 188 ("ברק") בפיקודו של אל"מ יצחק בן-שהם נשאה בעול הבלימה העיקרי בדרום הגולן, ואיבדה חלק ניכר מכוחה. המח"ט, הסמח"ט, קצין האג"מ ומפקדי פלוגות נהרגו.
• חטיבה 7 בפיקודו של אל"מ יאנוש בן גל נשאה בעול הבלימה העיקרי בצפון הגולן, ושילמה אף היא מחיר כבד.
• כוחות מילואים החלו לעלות לרמת הגולן ולסייע בבלימה.
• המערכה נערכה בפיקודו של רפול, מפקד אוגדה 36.

שלשום, יום שני 8 באוקטובר:

• ברמת הגולן עברו למיתקפת נגד. האוגדה של מוסה פלד 146 תקפה מדרום, האוגדה של לנר 210 תקפה במרכז, ובצפון נמשכה הבלימה על ידי אוגדה 36 של רפול.
• כוח של גולני ניסה לכבוש מהסורים את מוצב החרמון, אך נסוג לאחר שספג אבדות כבדות.

אתמול, יום שלישי 9 באוקטובר:

• קרב עמק הבכא – הסורים ערכו מאמץ גדול להבקעה בגזרת קונייטרה, אבל נכשלו.
• בדרום הרמה הושמד הרבה מהכוח הסורי הפולש, באיזור חושניה, על ידי אוגדה 146.

סיפרתי בקצרה על אופי הלחימה העיקש והנחוש של חברינו: הם הודפים את כוחות האויב בגופם, במסגרות של בודדים. סיפרתי על קצב הלחימה המהיר שבה הסיטואציות מתחלפות ומשתנות, הרכב הצוותים בטנקים שהשתנה. העלייה החפוזה ממחסני החירום לשדה הקרב.

בדרום הרמה אחד ממפקדי הטנקים נפגע ונהרג. הצוות  מכיר אותו שנים רבות, ואפילו את בני משפחתו. הם הביאו את גופתו לתחנת האיסוף, ובתחנת האיסוף עלה קצין מילואים שאינו מכיר את הצוות, וגם הוא נהרג בתוך שעת לחימה קצרה, והטנק חוזר בשלישית לתחנת האיסוף. האמת היא שקצת נסחפתי והצטערתי לאחר מכן על המשפטים האחרונים. זה לא היה במקום. הייתי צריך לעודד אותם ולהכניס אנרגיות חיוביות, ולא לרפות את רוחם.

המשכתי: "לכן אנחנו יוצאים למשימה של הכנת תשתית שליטה למוצב פיקודי קדמי, באמצעות הקמת חפ"ק נייח בבונקר שנמצא בשלבי בנייה בתל אביטל. להמשך הקרבות בתוך סוריה – לייצר קשר רציף עם כניסת הכוחות ולאפשר שליטה פיקודית מתאימה לתנאי הקרב".

הצגתי להם את הפריסה שתהיה בתל אביטל. יהיו בה שולחן מרכזי וחמישה אגפים – אג"מ, מודיעין, סיוע, תחזוקה וקשר. בשולחן המרכזי יוקמו קווים ישירים. המשימה המרכזית שלנו היא לפרוס את מערך הקשר האלחוטי, בעזרת מתקון מכשירי קשר תג"ם VRC בשולחן המרכזי ובאגפים. יהודה חילק אותם לשישה צוותים.

שוחחנו על הביטחון האישי שלנו, שכל אחד ישמור על עצמו, תמיד להיות עם נשק צמוד. לאחר הפריסה נעדכן את פקודות השגרה שלנו בבונקר. תדרכתי אותם בעניין התרגול: "הוא יתבצע בחניית הרכב של שדה התעופה במחניים, ויכלול תרגול של פריסה מלאה. כלומר, נוריד את כל מכשירי הקשר".

יהודה מעיר שראה במשאית שכל המכשירים האנטנות והאביזרים בתוך קרטונים, באריזות המקוריות. כלומר, הכל חדש. "המשאית הגיעה כנראה ממפקדת קשר"ר בצריפין".

"אתם רואים? כל חיל הקשר מאחורינו", אני ממשיך את דבריו, "המשימה שלנו היא אסטרטגית וחשובה להמשך הצלחת המלחמה. נארגן את המכשירים על השולחנות שיש לנו, לפי האגפים הרלוונטיים. המשימה הראשונה היא להתקין במהירות את האנטנות. כל צוות יתקין שתיים-שלוש אנטנות, בגובה ובמיקום שייקבעו. אני אתן לכם את מיקומי האנטנות ואת צינורות האוויר, ובהם תעבירו את הכבלים לתוך הבונקר במקום. אני אתזמן את קצב בניית האנטנות בהתאם למצב המבצעי.

"הכל יתבצע בשקט, בסדר מופתי ובמשמעת, כדי שחס וחלילה אף אחד לא ייפגע בגלל אנטנה. אני לא אצליח להסביר למשפחות שלכם שהקרבתם את חייכם או נפגעתם בגלל אנטנה. כאמור, ננצל את החושך לפעילות בחלקו העליון של הבונקר, על השכפ"ץ. לאחר מכן  נפרוס ונחבר, ונבדוק בבונקר את האמצעים כשאנחנו מוגנים בתוך הבונקר. בתום האימון במחניים הערב, נעמיס את הרכב בפיקודו של יהודה, בסידור מיוחד. הציוד הראשון שצריך לפרק יונח במשאית, כדי שנוכל להוריד במהירות את האנטנות ואת כבלי החיבור הארוכים הארוזים ומסומנים, ורק לאחר מכן נוריד את השולחנות, מכשירי הקשר, ציוד קצה ועוד.

בערב יצטרפו אלינו קומנדקר עם שני עובדים כלליים, עם ציוד להכנת אוכל, שולחנות, כיסאות וכד'. רס"ן יוסי מרגלית, מפקד החפ"ק, יצטרף אלינו עם קמב"ץ שיהיה אחראי לשיירה העולה לתל אביטל. נגיע לתל אביטל בחושך, לכל המאוחר ב-01:00, החמ"ל צריך להיות מוכן לתחילת עבודה ב-10:00 בבוקר".

אחרי עוד כמה עיכובים מנהלתיים, דיברתי עם יוסי וקיבלנו אישורי יציאה מרפי הסמג"ד.

יצאנו לדרך לקראת 12:00 במשאית ובאוטובוס, למקום הפריסה, סמוך לחנייה של שדה התעופה. החיילים החלו לפרוק את הציוד ולפזר אותו על הקרקע. נשבה רוח קלילה ונעימה, וברקע מעל לראש פינה נראה הר כנען במלוא הדרו.

אני רואה שהחיילים מרכזים את הנשק במקום אחד. ביקשתי מיהודה שיעשה מסדר לפירוק ובדיקה, שהנשק אכן מפורק, ורק אז הבחנתי שהם הגיעו עם רובים צ'כיים, מאוזר בקליבר 7.92 מ"מ, נשק מיושן שמתאים בקושי למסדרים ולהלוויות.

יהודה אירגן את הצוותים וכל צוות לקח שולחן. כל שולחן הוגדר תפקידו (שולחן מרכזי, אג"מ, מודיעין , תחזוקה וכד'), העמיסו עליו את מכשירי קשר. בסיסי מתקון, שתיים-שלוש אנטנות והתחיל לפרוס את המערכת ע"פ השולחנות. ביצענו פריסה טכנית מושלמת.

הפריסות הסתיימו בשעות אחר הצהריים המאוחרות. עברתי בין החיילים, והערתי הערות בעיקר לגבי סימון בולט וחוסרים שצריך להשלים. יהודה והצוערים ניצלו את אור היום לארגון מיטבי של המשאית.

לא עבר זמן רב, ואני שומע בקשר שמחפשים אותי. אני שומע את קולו של רס"ן אורי טל, קצין אג"מ קשר. כבר הרבה זמן לא שמעתי את קולו כי הוא היה בבונקר בנפח. אני מתפלא שאורי מחפש אותי, אבל הוא ב"ארמון" בחמ"ל אלוף הפיקוד. הוא מודיע לי בקיצור שהעלייה לתל אביטל נדחית ויש לחזור חזרה ל"בית".

עדכנתי את החיילים. נראה שהם היו קצת מאוכזבים. כנראה רצו להרגיש משמעותיים במלחמה הזאת ולתרום את תרומתם.

חזרנו להר כנען. הגענו בשעות הערב לחורשה. העמדנו את המשאית והאוטובוס בתוך החורשה, סמוך לרכבי הקשר האחרים. ביקשתי שיהודה ייצא איתם לאכול ויבדוק עם יוסי את מיקום השינה, ולהשאיר את כלי הרכב עם שמירה.

למחרת, יום שישי, אני בחמ"ל מעורה בנעשה בשדה הקרב, שומע על כניסת העיראקים לסוריה, שמבצעים תיאומי קשר עם הצבא הסורי, שומעים את רפול המעודד את מפקדי שתי החטיבות (7 ו-1)  בכניסתם בציר "צין" לכיוון  המובלעת הצפונית. בינתיים החליפו לצוערים את כלי הנשק לתמ"ק עוזי עם שתי מחסניות.

רס"ן יוסי מרגלית חיפש אותי לקראת 17:00. הוא בא לחמ"ל והודיע לי שאנחנו עולים הלילה לתל אביטל. השיירה המתוכננת תצא ב-22:00. המשאית חיכתה לנו, מצוידת כמו שהיא. העברתי את ההודעה למי שהיה צריך להעביר וקבענו להיפגש ב-21:30 אחרי ארוחת הערב.

ב-21:30 כולם מתכנסים בחורשה לקראת היציאה לתל אביטל. אני מבין שתוכנית הנסיעה היא בהתאם לתוכנית המקורית, ובצומת גדות יחכה לנו ג'יפ סיור משעה 23:00, שילווה אותנו ויעלה אותנו בבטחה לתל אביטל דרך צומת גונן.

מסתדרים בשיירה. רס"ן יוסי מרגלית והקמב"ץ יושבים בטנדר מקדימה, אני יושב במשאית ליד הנהג ובידי מכשיר קשר נייד. השאר באוטובוס. הנהג מתניע את המשאית ומנסה לסובב את הרכב לכיוון היציאה. אני מבין שמשהו לא בסדר. אחרי מאמצים הוא מצליח לסובב את המשאית ועולה במעלה ההר לכיוון בית ההבראה גרוסינגר. אני מרגיש שלנהג יש בעיה בנהיגה, או שהרכב לא תקין. לאחר תחקור קצר מתברר לי שקיבלתי נהג חדש, מבוגר. הוא סיפר לי שהיה מחסנאי ולאחר מלחמת העצמאות למד נהיגה, אבל הוא למעשה כמעט לא נהג.

"מתי נהגת  פעם אחרונה במשאית עמוסה כזאת?" אני שואל אותו.

"מעולם לא", הוא עונה.

אומנם הוא נהג קצת לאחר לימודי הנהיגה, אבל זה היה לפני יותר מ-20 שנה. ביקשתי ממנו לחזור לפיקוד. סובבתי אותו לאט לאט וחזרנו למעלה ההר לכיוון הפיקוד. האוטובוס היה בעקבותינו. עצרנו בחורשה.

חיכינו חסרי סבלנות לנהג חדש. אחרי כשעה הצטרף אלינו שלמה הנהג. הכרנו אותו, כי הוא היה איתנו בתרגולת במחניים. הוא קצת קיטר, אבל לא הקשבתי לו. יצאנו שוב לדרך.

הגענו לצומת גדות באיחור של כ-40 דקות, איחור סביר בהחלט. ג'יפ הסיור כבר חיכה. הוא נוסע ואנחנו בעקבותיו. בדרך שמענו הדי פיצוצים ויריות. עלינו מצומת גונן אל רמת הגולן. הג'יפ מקדימה מכתיב את קצב הנסיעה, בודק כל הזמן שאנחנו מוחשכים ומתקדמים. חיילים יושבים עם הנשק צמוד. לפעמים נשמעות יציאות ונפילות. מנסים לזהות מתי יציאה ומתי נפילה.  נעים בקצב איטי, מטפסים ממערב לתל אביטל, מכיוון שהשקע (לוע הר הגעש) הוא ממערב, והעלייה לפסגת ההר מצד זה מוגנת ונוחה יותר. כבר אחרי חצות.

שער הכניסה היה פרוץ. אחרי כ-50 מטר אנחנו מגיעים לפתח הבונקר. הקמב"ץ נוסע בג'יפ ומכוון את המשאית, כדי שלא נהיה בטווח הראייה של הסורים. אוטובוס החיילים עוצר. חלקם נרדמו, אחרים לא נרדמו מהפחד. הם ירדו במהירות עם ציודם האישי. עליתי לבדוק שלא נשארו פריטים, ושחררנו את האוטובוס ואת ג'יפ הסיור, כדי שיעזבו את ההר וישובו לפיקוד בבטחה.

החיילים הכניסו במהירות את הציוד האישי ויצאו עם הנשק ועם המחסניות ביד או בכיסים, והתחילו לפרוק את המשאית בהתאם לתרגולת ולהעלות את האנטנות למרגלות הגג. עליתי עליו במהירות.

נראה שהמציאות שונה לחלוטין מהשרטוטים שקיבלתי. להערכתי יש פחות צינורות אוורור ממה שראיתי בתוכנית, ולא במיקומים ששיננתי. נאלצתי לרדת במהירות לבונקר. הוא עדיין לא היה מוכן. קירות הבטון היו חשופים. התחלתי לסרוק עם פנס במהירות את איזורי האגפים, לצלם אותם בראש. הסתכלתי לתקרה כדי לבדוק את מיקום צינורות האוורור שבהם נסלול את כבלי חיבור האנטנות למקמש"ים ולמקלטים. בינתיים כל צוות מארגן בפינתו את ערכות האנטנות שיצטרך להתקין, בהתאם למיקום שאורה לו. עזבתי את הבונקר וטיפסתי שוב לגג הבונקר במהירות.

אני מסמן כל אנטנה ומראה להם את צינור האוורור הצמוד להם, המיועד לניתוב כבלי האנטנה למטה לחלל הבונקר. פה ושם יש קשיים בגלל צינורות אוויר סתומים. למזלנו, הספקנו להקים את כל האנטנות בחשיכה בלי שהסורים יבחינו בנו ויפגיזו אותנו. העבודה בוצעה במהירות וביעילות. בתוך פחות מארבע שעות הן היו פרוסות. הם בדקו במהירות שהכל מיוצב ונכנסו לבונקר, איתרו את הכבלים המסומנים שהושחלו בצינורות האוורור ואת המכשירים המיועדים. הם העמידו את המכשירים על השולחנות בהתאם לתכנון, והחלו לחבר בהתאם לסימונים שהוכנו מראש. התרגולת במחניים היתה מצוינת ויעילה.

הם הניחו את המכשירים על כל שולחן והחלו בחיבורי המתח וחיבורי האנטנות והאביזרים. החלטתי שהם ימשיכו בלעדיי, כי רציתי להספיק לבקר לפני אור הבוקר את גי'מי וצוותו, הנמצאים בבונקר במרחק של 50 מטר דרומה אלינו.

אני עולה במעלה התל, פותח את הדלת המיתקן החורקת ופוגש בהתרגשות גדולה את גי'מי וחריזי. גי'מי  שטח לפניי את בעיותיו האישיות, מתאר את אשר עבר עליהם בארבעת הימים המאתגרים. אמרתי לו שבאתי לומר רק שלום ובהמשך היום עוד ניפגש.

אני פותח את הדלת החורקת – אור ראשון בערפל או ענן כבד יושב על התל, ללא קרני שמש. אני מתחיל לרדת. צעדתי אולי עשרה צעדים, אולי פחות, כשלפתע נשמע מטח אימים של ארטילריה סורית. ענן אבק ועשן כבד נוצרים מהפגזים שמתפוצצים אחד אחד באדמת הבזלת השחורה, המתיזה נתזים סביב. ממש "מכפיל כוח".

אני רואה  ומרגיש נפילות בכל מקום. נדמה לי שהסורים מכוונים עליי. אני לא מבין מאיפה ואיך, ומה זה בדיוק. הרגעים האלה נדמו כנצח. באופן אינסטינקטיבי אני אוסף את ראשי אל בין כתפיי וזרועותיי ונצמד בכל כוחי לזחל"ם הנ"מ, שעומד במדרון ההר. איני יכול לזוז בשלב זה, וכל רגע שאני עדיין בהכרה הוא סימן שאני נושם וחי. אני מנסה לחוש את עצמי, לוודא שכל חלקי גופי במקום ואין פגיעה. אני מנסה לצמצם את עצמי וכל כולי בתחושת חידלון. שפתיי סדוקות וניסיונותיי ללחלח אותן בלשוני לא הצליחו. כך אני רובץ שניות או דקות ארוכות, מכונס בתוך עצמי, מתוח מאוד.

מה שאני זוכר הוא שחיי הקצרים חולפים בכמה שניות. נדמה לי שהרגשתי את אימי מוציאה אותי לאוויר העולם לפני 20 שנה, איזושהי סצנה של כעס שלה עליי כשהייתי ילד, הבר מצווה שלי, תמונות מתנועת הנוער, חברים מבית הספר, חברות, מסיבות, גיוס לצבא, טירונות, קורס קצינים. הכל בכלום זמן.

פתאום שקט! אולי רגיעה.

אני מחליט לרוץ לבונקר הגדול, אבל הוא במרחק מה ממני. אט-אט הרמתי את ראשי, כמו צב שיוצא מביתו. שאפתי אוויר מלוא ריאותיי והתחלתי לרוץ במהירות לכיוון פתח הבונקר. לא מסתכל ימינה ושמאלה, פשוט רץ, ושוב מתחיל מטח כבד של פגזים.  אני ממשיך לרוץ עד שאני זורק את עצמי לתוך פתח  הבונקר. אני מסתכל סביבי – מתברר שלא נפגעתי.

פתאום רעש אימה. כנראה שלחו פגז מיוחד, והוא מרעיד את כל הבונקר. ההרגשה לא נוחה ואפילו מפחידה.

הצלחתי להיכנס לבונקר. למרות שאני נסער כולי, אני אוסף את עצמי. החבר'ה ערים, יושבים יחד וכבר זמן מה חווים את החוויה המזעזעת של מטחים כבדים. השקט שלאחר המטח מפחיד יותר. הרגשה שמשהו עומד להתרחש או להפתיע אותנו.

רס"ן יוסי מרגלית הורה להפסיק את העבודה. "כולם עם נשק", הוא אומר. הוא מורה לשני חיילים עם חגור ונשק להיות בפתח הבונקר עם מבט לכיוון הכניסה, ושניים בכניסה שישמרו עליהם.

ההפגזות הסוריות נמשכו ללא הרף. הנפילות היו די מדויקות וצפופות, והרעש מחריש אוזניים. ההפגזה הפריעה, הקשתה ומנעה מאיתנו עבודה סדירה. הנפילות לא היו בקצב אחיד. בכל פגז קפאנו במקומותינו והרגשנו איך כל הבונקר הענק כאילו מתרומם וחלק מהאבנים למעלה בשכפ"ץ מתגלגלות ומתפרקות.

בתנאים האלה היה קשה להתרכז בעבודה, אבל לא היתה ברירה. אני עובר יחד איתם על הפריסה, הם מעדכנים אותי על תקלות והתמודדויות שיש צורך לפתור. ההפגזה נמשכה כשלוש-ארבע שעות, והיינו מוכרחים להמשיך לעבוד בזמן ההפגזה המאסיבית הזאת. בשעות האלה נפלו מאות פגזים על תל אביטל. הייתי בטוח שנשארנו ללא אנטנות ונצטרך לתקן את הנזקים.

רק לקראת שעות הבוקר המאוחרות התחלתי להפעיל את מכשירי הקשר יחד עם טכנאי הקשר, והבנתי מיד שבחלק מהמכשירים האנטנות פגועות או אינן תקינות, או פשוט אינן מחוברות כהלכה. להערכתי פעלו כ־80% מהמכשירים, כלומר מתוך כ־20 רשתות מהמכשירים שהתקנו זה עתה פעלו כהלכה 15-16 רשתות.

התקשרתי לקצין קשר תורן שהיה בחמ"ל הפיקוד ב"ארמון", לפי מיטב זיכרוני רס"ן יענקל'ה זלצברג, ודיווחתי לו על מצבי וקצת על החוויות שעברנו. הוא ענה שהוא יודע שתל אביטל הופגז ורצה להתקשר אלינו כדי לבדוק מה מצבנו. יענקל'ה  הוסיף שהיה גם מטוס סוחוי סורי שנפל למרגלות ההר, ואז הבנתי את בום האימים שהרעיד את כל הבונקר.

עוד הוא עידכן אותי שבגזרה שלנו יש מאמץ לפרוץ לכיוון דמשק. אוגדה 36 נכנסת עכשיו עם גדוד 71 לכיוון מזרעת בית ג'אן. גדוד 53 בפיקוד יוסי בן חנן מתקדם לכיוון תל א-שמס. אוגדה 210 עוסקת בעיקר במערך הלוגיסטי של דלק ותחמושת. הצטרף אליהם "כוח נתי" (גדוד שריון מאולתר) בפיקוד סא"ל נתי גולן. הוא נמצא ברשת של חטיבה 679 (רשת "שמר"). כדאי להאזין כי הוא מסייע ומוביל את חטיבה 679 להגיע לכפר נסג'.

חשבתי שאולי זאת שעה טובה לעלות שוב במעלה ההר ולפגוש את החבר'ה מגולני, ממודיעין ומפלגת הנ"מ. תחילה קצת חששתי. יוסי מרגלית ואני יצאנו עם הנשק ומחסנית ביד. כמובן הסתכלנו על הנוף – שטחי חקלאות שלמים שרופים. היה שקט ומתוח מאוד. הרמתי את ראשי לאט לכיוון גג הבונקר, בחשש רב, כדי לבדוק את מצב האנטנות. יש פגיעות רבות בשכפ"ץ, רשתות מתכת קרועות ואבנים פגועות. אני עולה ומתקרב ממערב, מסתתר ומנסה לראות את מצבן. אף אנטנה לא נפגעה. נצטרך לבצע כמה שינויים כי יש כבלים שהוכנסו לצנרת הלא נכונה. ניתקתי ממכשיר הקשר את חיבורי האנטנות שצריך להעביר לצנרת אחרת. האלחוטנים שחררו את הכבלים ווידאו שאפשר למשוך אותם חזרה, כדי שאוכל לבצע את השינוי במהירות.

הפעילות שלי בחוץ נתנה לי ביטחון שאכן בשלב זה יש הפוגת-מה, והיא אפשרה לי לעלות במעלה ההר ולפגוש את מפקדי היחידות.

ניגשתי עם יוסי לבונקר המודיעין, לפגוש את סגן צור יחד עם סגן אמיר בן אשר. בדרך פגשתי את ישראל מהנ"מ בצמוד לאחד מזחל"מי הנ"מ, אותו זחל"ם שלידו ניסיתי להסתתר כשרצתי מהמיתקן הפיקודי לבונקר הפיקוד לפנות בוקר. שאלתי איך עברו עליו הימים, והוא ענה: "היה קשה מאוד, אבל בהזדמנות אפרט".

חזרנו לבונקר שלנו. הוא נראה מאורגן, כל העמדות מסודרות ומסומנות. החבר'ה נכנסו לאחד החדרים, שוחחו ואכלו. הצטרפתי אליהם. ברקע אני שומע את אל"מ אורי אור מחטיבה 679 ברשת של אוגדה 210 ("אכדיה"). הוא מעדכן שהם בהתארגנות, כנראה לפני משימה נוספת. אוגדה 36 עם חטיבה 7 כובשת את מזרעת בית ג'אן. יוסי בן־חנן הצליח להגיע לפסגת תל א-שמס, טנקים רבים נפגעו, יש שם התמודדות עם פצועים והרוגים, ייתכן שגם יוסי פצוע.

נזכרתי שהיום יום שבת. שני חיילים חנכו את המטבח ומכינים ארוחת ערב. האוכל היה מיוחד וחגיגי: סלט חתוך, חתיכות בשר מטוגנות מקופסאות לוף, יחד עם תבשיל כלשהו עם ביצים וסלט תירס. לא היו לנו נרות, אבל הרמנו כוס "לחיים", עם מים ותרכיז פטל מאבקה. אחד החיילים בירך על כניסת השבת. ההתרגשות בעיצומה בעת הקידוש. המברך נחנק מבכי. הוא הדביק את כולנו בהתרגשות, ורחשי בכי נשמעו בחלל החדר. איחלנו זה לזה שבת שלום, ושכולנו נחזור לבתינו ולמשפחותינו במהרה.

הערב יורד. נראה שהלילה הזה נצטרך להקפיד מאוד. הסורים הבינו שקורה משהו בהר, וייתכן שיש להם תוכניות לפגוע בנו ישירות באמצעות כוחות קומנדו או בארטילריה כבדה. יוסי הוסיף: "הלילה כולנו בכוננות שינה, כלומר ישנים עם בגדים ונשק ומחסניות צמודות אליכם".

הלילה היה שקט יחסית, אבל השקט היה מפחיד ומאיים יותר. חששנו מהפתעה בדמות כוח קומנדו שנוחת אצלנו. הייתי דרוך ולא הצלחתי לישון. נדמה לי שעומד לקרות משהו.

יום ראשון, 14 באוקטובר 1973. המטכ"ל היה עסוק כנראה בכמה אירועים חשובים בחזית הדרומית. יש ידיעות שהמצרים במיתקפה גדולה מאוד ועומדים לחצות את התעלה, ויש לחץ להפסקת האש.

מלבד זאת, הכוחות עייפים, יש בעיות לוגיסטיות בכל היחידות והכוחות. המיתקפה היחידה היא באמצעות אש ארטילרית על כל הבסיסים סביב דמשק, כדי לשמור על מתח מלחמתי ולא לתת לסורים ליהנות מהסיוע של הכוח העיראקי.

בחוץ נראה שקט. בסך הכל עבר שבוע מאתגר במיוחד מאז תחילת המלחמה, אבל הוא נדמה כנצח.

רעש פתאומי ומחריד. סביבנו מטח ארטילרי כבד, ארטילריה היא חלק מפעילות מבצעית, ויש סיכוי סביר שמיד אחריה נצטרך להילחם על חיינו. את החרמון ותל פארס כבשו, ורק אותנו לא הצליחו לכבוש. אני  מנסה להוציא את ראשי לבדוק, אבל אי־אפשר לצאת. מטח הירי ממשיך. שמענו את היציאות של פצצות המרגמה מכל קוטר שהוא, מ־60 מ"מ ששומעים רק את הנפילות, ועד היציאה של פגזי 160 מ"מ, שתישמע לאורך כדקה עד להתפוצצות. הגברנו את הכוננות. הדגשתי שיש להקפיד על נשק צמוד ומחסניות בכיס, בעיקר בשקט שלאחר הירי.

טלפון מ"ארמון". רס"ן יענק'לה זלצברג מבקש ממני שנשמור על עצמנו, ומספר שהכניסה המאסיבית של כוחות צה"ל לתוך המובלעת הסורית תתחיל מחר, אחרי כיבוש תל א-שער. היום זה יום להתארגנויות. סרן גדי אלסר יגיע עם צוותים לאייש את האגפים, ויש להוריד את מירב האלחוטנים. יישאר צוות של שמונה אלחוטנים, שני טכנאי קשר, שני קוונים וקצין קשר אחד – "ברור לך שזה אתה".

ביקשתי שני מכשירי קשר ניידים (מק-25) עם מנשא לחירום וסוללות רזרביות, למקרה שנצטרך לפנות את הבונקר, וכדאי שתהיה לנו אפשרות לצאת מפה עם מכשיר קשר על הגב.

הנפילות פסקו, הפחד גבר.

בחוץ שקט. כדאי לנצל את השקט. ביקשתי מהחיילים לצאת בזהירות ולבדוק את מצב האנטנות והכבלים, ואם יש אנטנות פגועות להחליף אותן, לחבר ולבדוק תקינות לאחר מכן.

דני מעדכן אותי שחטיבה 205 (רשת "יואב") בפיקודו של אל"מ יוסי פלד, שהיתה שייכת לאוגדה של תא"ל מוסה פלד, תעבור היום לאוגדה 210 של אלוף דן לנר ותשב בחאן ארנבה. יש ידיעה מהמודיעין על כבל טלפוני 8 זוג (צהוב) מבית הדואר בקונייטרה לחאן ארנבה, בצומת יאיר-אמריקה, שקצהו בגובה תת-קרקעי בצומת, ואפשר לנצל את הכבל לחיבור טלפוני של אחד הכוחות הנמצאות בצומת.

פתאום לפתח הבונקר נכנס מישהו. אני מזהה את הנהג מהפיקוד, סאבח, ידידי, עם השיער הארוך האסוף בגומייה. איזה בחור מיוחד במינו. הוא שמח לראות אותי, קפץ וחיבק אותי עם שריריו המנופחים והקשיחים, מחץ אותי בחוזקה, אבל ברגישות, סטר לי סטירה מצלצלת ושאל: "לאן נעלמת?". הוא ממש התגעגע אליי וכששמע שאני כאן בתל אביטל ויש נסיעה, הוא התנדב לנסוע לכאן ולפגוש אותי. הוא הביא איתו אוכל וציוד קשר.

בזמן פירוק הקומנדקר ראיתי שהביאו עוד אנטנות, והבחנתי בכמות גדולה מאוד של ציוד קשר. קיבלנו אביזרים ומכשירים לחיבור מכשירי הקשר שלנו, ש"טים (מכשירים לשליטה מרחוק) פלוס מגברים ועוד. הבנתי שכנראה הייעוד של המיתקן השתנה מחפ"ק, שבו עבודת השליטה היא מהבונקר בתל אביטל, למיתקן קשר שייתן קשר לכוחות המרחב ולפיקוד. כמו המיתקן הפיקודי הישן השוכן במעלה ההר וכמו מיתקנים אחרים במרחב הפיקוד.

נכנסתי לבונקר וניסיתי ליצור קשר עם אורי, אבל הוא לא היה בחמ"ל הפיקודי. תפסתי את יעקב ושאלתי על מהות הש"טים שקיבלנו. התברר שאכן כמה מכשירים ישרתו את חמ"ל הפיקוד ב"ארמון" בלבד ולא את היחידות במרחב. לכן יש רק כעשר רשתות לטובת "ארמון".

עדכנתי את דני בעניין. ביקשתי לקבל ממנו עדכון על תכנון ההורדות ותיבות החיבור, כדי שיהיה ברשותי וברשות הקוון שמתוכנן להישאר איתנו.

כולם היו עסוקים. חלק תיקנו אנטנות, חלק עסקו במילוי סוללות למכשירים, אחרים בחיבור מערכת השליטה הנוספת עבור "ארמון". עובדים כלליים קלטו חומרי גלם, כלומר המון תבניות ביצים, ארגזי ירקות ופירות. כולם מתקתקים עבודה, נראה שקיימת חדוות יצירה. עברנו על המערכת המתוקנת ובדקנו סימונים, סלילה נכונה, ייצוב ובדיקת המערכת עד ליציאה לשידור מהמכשיר הנמצא ב"ארמון". כלומר, המשתמש במוצב הפיקוד מפעיל את המכשיר כאן, והם מקבלים קשר כאילו היו פה.

לא חלף זמן רב והגיע סמ"פ התגבור, סרן גדי אלסר, בלוויית צוות קצינים ומש"קים. החיילים החוזרים לפיקוד נפרדים מאיתנו, אוספים את ציודם האישי ויורדים בשני הקומנדקרים. המקום קצת התרוקן ונעשה מרווח יותר, כי נשארו רק כעשרה חיילים.

לאחר ארוחת הערב הועברה הידיעה שבתחילת הלילה תתחיל פעילות מבצעית להשלמת כיבוש תל שמס. נכנסנו לרשת של גדוד הצנחנים 567 בפיקוד סא"ל שלם. ואכן לקראת 21:00 החל הכוח לצאת בפיקוד מפקד חטיבת הצנחנים 317. הוא התקדם לתל ורק לקראת חצות הגיע לאיזור.

יום שני, 15 לאוקטובר 1973. יצאתי לנשום אוויר צח ולאוורר את עצמי מהריחות ששררו בבונקר. אני מסתכל על הנוף החשוך והערפילי, ולא רואה כלום. מתוך הרגל אני מפנה את ראשי לכיוון גג השכפ"ץ של הבונקר עם האנטנות המתנשאות. הן נראות שלמות. יש תחושה של רגיעה. הלכתי במעלה ההר, והכל שקט. כולם ישנים פרט לתורנים.

השמש מתחילה לעלות במזרח, וקרניה מלטפות. נוף פיתחת קונייטרה פרוס לפניי, ובה התילים החשובים במרחב הסורי. אני רואה רביעיית פנטומים מימיני מכיוון השמש, בדרכם למשימה בסוריה. המשימה היתה כנראה מיועדת לעומק סוריה ולא כסיוע לכוחות קרובים. חזרתי לכיוון הבונקר בצעדים נחושים ומהירים יותר. בבונקר מכשירי הקשר פעילים, תקינים, אנחנו עוקבים אחרי הפעילות של היחידות המבצעיות במובלעת.

יום שלישי, 16 באוקטובר 1973. בבוקר אנחנו נחשפים לתוצאה של הקרב הגדול והמכריע, שהתרחש אתמול בגזרה הדרומית בסיני. במערכה זו תם שלב המגננה של ישראל, ואחר הצהריים החל מבצע צליחת תעלת סואץ. במשך הלילה יצרה האוגדה של אריק שרון ראש גשר קטן ממערב לתעלה, שני גדודי צנחנים צלחו את התעלה בסירות הסתערות, וגדוד טנקים צלח באמצעות סירות רפסודה קטנות.

ואילו אצלנו, לפתע אנחנו שומעים תעבורה חזקה ברשת הפנימית של יחידת הסיוע של ההנדסה (לפי מיטב זכרוני), השומרת עלינו בתל אביטל, עם פלגה של הנ"מ. לחץ בקשר. חיילים נמצאים בתל אביטל, ואנחנו מבינים שקורה משהו בהר. אולי חדירה של כוחות אויב. אנחנו קרובים מאוד לשער הכניסה, רק כ־50 מטרים ממנו. אנחנו מתארגנים במהירות עם הנשק בפתח הבונקר. אני מכין את מכשיר הקשר הנייד ומכין את החיילים בהתאם לנוהל.

המתח בשיאו. שקט מוחלט בבונקר. התקרבתי לפתח ואני מזהה תנועה. ריצה, צעקות של חיילים שלנו. תפסנו עמדות במקומות הנכונים סביב הבונקר שלנו. אנחנו שומרים על טווח ראייה זה מזה, חמושים רק בנשק קל, מחסנית אחת או שתיים לכל אחד, ללא קסדה וללא חגור מינימלי. אני מבין מהקשר שיש חשש שחוליית קומנדו סורית נכנסה פנימה, כי מצאו פִירצה בגדר בצד המזרחי של ההר. שיניתי את כיווני השכיבה של החיילים, כדי שתהיה תצפית גם לכיוון מזרח. מסביב שקט, מכשיר הקשר גם שקט.

והנה לפתע קיבלנו הודעה – האירוע הסתיים. עד היום לא בדקתי מה בדיוק קרה.

נכנסתי לבונקר. שקט, דממה, החיילים מכונסים בעצמם. כל אחד במקומו, עושה את אשר מוטל עליו.

האווירה בבונקר היתה קשה. החוויה היתה קצרה, אבל מבהילה מאוד, בפרט שאין לנו ציוד מתאים ואיננו מאומנים לאירועים כאלה. אם חשבנו שעברנו את עיקר המלחמה, הבנו מהר מאוד שאנחנו עדיין חייבים להיות בכוננות ולשמור על ערנות גבוהה.

התקשרתי לרס"ן יוסי מרגלית ושיתפתי אותו באירועי היום. המסקנה המהירה היא לבדוק את עניין השמירה על ההר עם מיפקדת אוגדה 36, שתל אביטל בתחום האחריות שלה ושל מיפקדת החטמ"ר. בנושא ציוד חם הוא מכיר את ההתמודדות, והודיע לי שחסרים בצבא מעילי דובון, ויש רק מעילים אמריקאיים רגילים. אבל במסגרת הסיוע האמריקני צריכים להגיע דובונים לפני החורף, לכל הכוחות ברמת הגולן.

יום רביעי, 17 באוקטובר 1973. אנחנו בהאזנה על הרשתות של אוגדה 210 ("אכדיה"), ואכן הלחימה ממשיכה. בבוקר, מתוח מירי ארטילרי, אני מחליט בכל זאת למתוח את עצמותיי בחוץ. ריצה קלה במעלה ההר עם הנשק, תעזור לקדם את היום החדש. קריר מאוד בבוקר, אבל האוויר הצח מנקה היטב את הריאות מהאוויר הדחוס בבונקר.

אני שומע רעשי רקע נמוכים מאוד של פעילות. חששתי לרגע שההתמודדות של אתמול בתל אביטל עדיין לא הסתיימה ויש בסביבה כוחות קומנדו סורים. אני מסתכל סביב, מסיט את מבטי מערבה לכיוון הגליל.  לפתע אני רואה פריסה של מיפקדה בלוע המערבי של תל־אביטל, למרגלות ההר, באיזור יחסית מוגן. אני מזהה מיד שזאת פריסה גדולה של מיפקדת אוגדה, לפי כמות האנטנות וסוגי האנטנות. מכלולים של רק"מ תחת רשתות הסוואה, ואוהלים פרוסים ומתוחים בין הנגמ"שים והזחל"מים. המיפקדה היתה ממוקמת בטווח הליכה של כחמש דקות בירידה.

הסתבר שזאת מיפקדת אוגדה 146. היא עברה לכאן במשך הלילה הזה, או הקודם. אני מזהה את המכלולים – קשר, מינהלה, סיוע, מודיעין וכמובן אג"מ. אני נכנס למכלול האג"מ, לא הכרתי שם איש. חלק מהחיילים שרועים מסביב על האדמה ומנסים לישון קצת. הם נראים סחוטים, לא מגולחים, עיניים רציניות, עצובות וכבויות. עמדתי ליד השולחן המרכזי, ושמעתי את אל"מ רותם אברהם, סגן מפקד האוגדה, מנסה לקדם את גדוד 39 של חטיבה 4 לשיפור עמדות מול הכוחות הירדנים. גדוד 39 בפיקודו של סא"ל יואב וספי, מצא עצמו מול דיביזיה 9 של הסורים באיזור ממוקש, והוא נתון לאש ארטילרית כבדה במיוחד. אנחנו שומעים שהוא נפגע והכוחות עוסקים בחילוצו.

אני מסתכל סביב ומבחין בשרוול פלסטיק שקוף, "קוד גזית", על זרועו של אל"מ רותם, סגן מפקד האוגדה. אני מנסה לסייע לו בהעברת הידיעה ולהיכנס לרשת גדוד 39 ולרשת לפינוי נפגעים פיקודית (בכיסי היו הוראות קשר פיקודיות), אבל אז התקבלה הידיעה שסא"ל וספי נהרג מירי נק"ל.

תוך כדי הניסיונות שלי לסייע, נכנסה לחמ"ל דמות מוכרת. לבסוף זיהיתי את מפקד בה"ד 7, סא"ל פנחס (פיני) שחר. הוא היה במינוי משנה (מנמ"ש) קצין הקשר של אוגדה 146. שאלתי לשלומו ואם אוכל לסייע מהמתקן בתל אביטל. השיחה נעשתה עניינית, והוא ביקש שני מכשירי קשר לטובתו. אמרתי לו שיש צורך באישור – "אבל במחשבה שנייה", הוספתי כעבור רגע, "אקצה שני מכשירים". ביקשתי ממנו שהקוונים שלו יבצעו סלילה של ח-10, ואני אסייע לו.

לאחר כמה שעות הגיעו הקוונים מגדוד הקשר של אוגדה 146, אלה שיסללו את הקווים למכלול האג"ם. יצאתי החוצה מהבונקר. קבענו את מסלול הכניסה שלהם לתוך הבונקר, חיברתי אותם בהתאם לדרישתם. הסלילה והחיבור בוצעו, אבל למיטב זכרוני לא נוצלו.

לקראת שעות הצהריים המאוחרות הגיעו בקומנדקר ובטנדר אזרחי גדול צוות של חיילים, או ליתר דיוק אזרחים בג'ינס, מלווים בחייל צעיר. הוא היחיד שהיה שם עם נשק. הוא שאל על המפקד כאן, ועניתי שגדי המפקד בתוך הבונקר.

הוא מכריז: "הגיע צוות הווי לרומם את רוחכם בשירה ובמשחק!".

זיהיתי את יוסי בנאי ואחר כך את גדעון שמר. הזמנתי אותם לתוך הבונקר, שלחתי את אחד החיילים לבדוק מי נמצא בהר מפלגת הנ"מ, ממחלקת האבטחה, מהמודיעין, וכמובן ממיתקן הקשר הפיקודי, ולהזמין אותם להופעה בבונקר. פרסנו שמיכות, שקי שינה וכל דבר שנוכל לשבת עליו וליהנות מההופעה.

הם הופיעו בפנינו כשעה או יותר בשירת שאנסונים של ז'אק ברל. החיילים לא הפסיקו לצחוק ולמחוא כפיים. לשני האמנים היה קשה לעזוב אותנו, בעיקר לאחר שבנאי ראה את ערימת תבניות הביצים בפינת המטבח: "כבר הרבה זמן לא אכלתי ביצה. במרכז הארץ אין ביצים ואי־ אפשר לקנות ביצים, כי כולן כאן ברמת הגולן". הם נפרדו מאיתנו עם תבנית ביצים. לצוות חילקנו סנדוויצ'ים טובים עם חביתות וירקות.

ובחזרה למציאות שלנו. מעדכנים מ"ארמון" שהיה דיון בנושא כיבוש מוצבי החרמון מחדש לפני הפסקת אש. כנראה שזה יקרה בקרוב, אולי כבר בסוף השבוע הזה.

יענקל'ה זלצברג מוסיף שהתכנון הוא שהצנחנים יבצעו את הכיבוש בשני שלבים: האחד, כיבוש החרמון הסורי; השני, כוח גדול של שני גדודים וסיוע יחידת מטכ"ל יכבשו את המוצב הישראלי. שני השלבים יבוצעו בהטסה במסוקים.

יענקל'ה מעדכן אותי על הדיונים והתכנונים וההתארגנויות של מיפקדת הפיקוד. בעניין כיבוש החרמון הוא הבטיח לעדכן אותי בשלב מאוחר יותר והרחיב ב"מסע" לכיוון דמשק, השמדת הכוחות הסוריים והרחבת המובלעת, כדי ליצור הרתעה ולמנוע מהם את החשק להילחם בנו שנים רבות. מהמודיעין אנחנו שומעים שהסורים והעיראקים עדיין לא התייאשו ומתכננים התקפה רבתית מחר.

יום שישי, 19 לאוקטובר 1973. ארוחת שבת. ארוחה עם חלות טריות מאחד היישובים הסמוכים ועם יין לקידוש. גדי דואג לנו כל הזמן וכנראה הביא זאת ממרום גולן הסמוכה. אנחנו מנסים לשבת ולברך יחד על כניסת השבת, אך עדיין שומרים על פתח הבונקר כדי למנוע הפתעות.

גדי גם מכין לנו הפתעה לערב שבת עם האקורדיון שלו – שירים של נעמי שמר.

יום שבת, 20 באוקטובר 1973. בשעה 09:00 התכנסה קבוצת התכנון הפיקודית ב"ארמון". נראה שהתוכנית שתצא לפועל – חטיבת הצנחנים 317 תגיע בסבבי טיסה עד רדת החשיכה לחרמון הסורי, חטיבת גולני תנוע בשני ראשים – אחד ינוע רגלית ממג'דל שמס לרכבל העליון, האחר ממונע יעלה בציר הכביש במקביל לכוח הרגלי.

יענקל'ה מעדכן אותי על התכנון המבצעי של שתי החטיבות. אנחנו צריכים לארגן שולחן ייעודי בתל אביטל למבצע "קינוח". פריסת "מראה" לעמדה שלהם ב"ארמון" לכל הכוחות המשתתפים במבצע לכיבוש מוצבי החרמון:

• מחטיבת גולני (אל"מ אמיר דרורי):

• גדוד 51 (סא"ל יהודה פלד).
• גדוד 17 (סא"ל דוד כץ).
• פלס"ר גולני (רס"ן ישעיהו ויניק).

• מחטיבה 317, חטיבת צנחנים במילואים (אל"מ חיים נדל):

• גדוד 471 (סא"ל חזי שלח).
• גדוד 567 (סא"ל אלישע שלם).

• שתי מחלקות טנקים מחטיבה 188. צמ"ה ו-14 סוללות ארטילריה

דורשים ממני את כל שש הרשתות. אנחנו מארגנים את הציוד על השולחן המרכזי. אני מורה שהטכנאי יבצע בדיקות ויוודא שתפוקות השידור הן מקסימליות. בשעות אחר הצהריים בדיקות עם חפ"ק תא"ל יקותיאל אדם ב"ארמון". משעת ה-ש' (שעה 18:00) תופעל תוכנית אש של הפצצות חיל האוויר וירי ארטילרי להטרדה. אני מארגן משמרות מתוגברות של שלושה אלחוטנים במשמרת לצד שמירה על הבונקר.

לקראת הערב עולים שני ג'יפים לתל אביטל, על אחד מהם הסמג"ד רס"ן רפי סימן־טוב. אני מזהה את קצין מודיעין, קצין סיוע אוויר, עוד קצין במדי חיל האוויר, נציג הנדסה ונציג מהחטמ"ר. רפי מרכז את הקצינים ומבקש ממני להסביר על המערכת המיועדת למבצע כיבוש החרמון. מלבד זאת הסביר להם גדי על מערך השמירה ועל נוהלי בטיחות שלנו בתוך הבונקר ובכניסה אליו.

בעמדת השליטה שהכנו אני מבחין על מפת הקוד, שעתה אנחנו עוקבים אחר הלחימה באמצעות מפת קוד חדשה.

החל מ-02:00 ההמולה של מכשירי הקשר, בעיקר של גדוד 51 (ברשת "תפארת"), מקשה על ההאזנה. לכן היו אלחוטנים שהרכיבו אוזניות. קולות של היתקלויות  נשמעים כמעט מכל המכשירים, יש דיווחי כוחות מתוך השוחות ממש, בין הסלעים, כשהם נתקלים בחיילים סורים. מצבנו נחות כי הסורים למעלה שולטים ורואים, אין אפשרות לבצע בין הסלעים פזצט"א כמו שלמדנו באימונים.

במכשירי הקשר אני מבין את המהומה, את בעיית השליטה בכוחות. עוסקים רק באיתור חיילים ובאיסוף מידע, ומעט מאוד בניהול קרב. כל חייל ניהל את הקרב האישי שלו כי איבד קשר עין עם חבריו.

השעה 09:00, אני חצי רדום או חצי ישן, כשלפתע הסמג"ד רפי סימן טוב וקצין בדרגת סרן מעירים אותי. רפי ביקש שאצטרף אליו לנסיעה לחרמון. שמחתי מאוד. נתתי כמה הוראות לחיילַיי, לבשתי מעיל, לקחתי נשק ותחמושת, ואני כבר מוכן. שלושתנו בג'יפ יורדים מתל אביטל לכיוון מסעאדה. הדרך יחסית שקטה, פה ושם קולות ירי. אנחנו חוצים את צומת ואסט. צפוף שם מאוד. עשרות כלים סביבו, מחנות, חמ"לים. איזור שיש בו תנועה רבה. באיזור הכביש הראשי בין קונייטרה למסעאדה, נראו טנקים ונגמ"שים מפויחים.

הגענו לחרמון בשעות הצהריים המוקדמות. לכל אורך הדרך, מחניון האוטובוסים דרך הרכבל התחתון, בעלייה לפיתול ועד לרכבל העליון ולמוצב – אנחנו חוזים בתוצאות של קרבות עקובים מדם. עדיין יש חיילים מותשים הסוחבים אלונקות של מתים, עדיין יש כוחות סיוע בשטח. לאורך ציר התנועה יש ציוד של חיילים, כמו חלקי ביגוד, חלקי חגור, וריח אבק שרֵיפה נישא באוויר. בדרך עדיין תקועים זחל"ם ההנדסה ושני הטנקים, וגם טנק הדחפור, שכנראה בא לחלצם, שעומד באלכסון וחוסם את הדרך העולה לרכבל העליון ומשם למוצב.

בפיתול הכביש הזדקר המוצב עם דגלי ישראל וגולני. אף עין לא נשארה יבשה. ההתרגשות בעיצומה, אבל היא מהולה בעצב גדול ואפילו בכעס, בגלל המחיר הכבד שנאלצנו לשלם.

סוף דבר 

ב-24 באוקטובר 1973, אחרי 12 ימים בתל אביטל, אחרי 19 ימי לחימה, הוסכם על  הפסקת אש. אנחנו מפנים את הבונקר ןחוזרים ל"ארמון" בצפת. השתחררתי מצה"ל בפברואר 1974.

מלחמה שהחלה כשהכוחות הסורים מתגלגלים במורדות רמת הגולן ושועטים לליבה של המדינה הצעירה, ונדמה שהם עומדים להחריב את החלום הציוני של בנימין זאב הרצל, ועד לכיבוש החרמון.

מאבק עיקש של חיילים ומפקדים בודדים בשטח, לוחמי רגלים המגינים בגופם ובנפשם על המולדת במוצבים הלא מאורגנים. 175 טנקים שניצבו בודדים בין המוצבים לאורך החזית הסורית, ואף על פי כן הם כחומה בצורה מול השיטפון של יותר מ־1,400 טנקים סורים.

זו מלחמה שהתכוננו אליה, אבל לא היו מוכנים לה. יש בו סיפור על מערכות קשר ושליטה ופריסת מיפקדות שהוכנו מראש, אבל לא היו מוכנות ברגע האמת, על פיקוד צפון שהתמודד עם בעיות שליטה וקשר בכל המרחב.

ויותר מכל, הסיפור ממחיש את חשיבותו המכרעת של חיל הקשר בשדה הקרב. ארטילריה לא יורה ללא פקודה במכשיר הקשר, בלעדיו אי-אפשר לסייע לפינוי הנפגעים, לחדש תחמושת, להשמיש כלי רכב קרב פגועים, לדאוג לתחזוקה וללוגיסטיקה ועוד.

למרות הקשיים פעלו מערכות הקשר במלחמה, היה מעקב קשוב למהלכי הקרב וליחידות במרחב, והצלחנו להתגבר על מצבים מורכבים במיוחד, ולספק קשר ושליטה למפקדי פיקוד הצפון. כל זאת בזכות ההכנות המקצועיות, הערכים שחיל הקשר מקנה לחייליו, יכולת האלתור בזמן אמת והברק בעיניים של חיילי חיל הקשר.

אני גאה שיש לי חלק בכך.

אבי הוברמן

לחלק א' של המאמר: אבי הוברמן על ההתארגנות בנפח ו"ארמון" עם תחילת מלחמת יו"כ – לחצו כאן