בכל לילה, החל מאמצע אוגוסט 1953, הועברו בחשאי כמה דחפורים כבדים מסוג D8 לאזור שמדרום לגשר בנות יעקב המחבר בין רמת הגולן לגליל, ובכל בוקר, אחרי שהתברר כי אין כל תגובה מצד סוריה למהלך, צורפו הכלים הכבדים לפעולה הנדסית מהירה שהתנהלה שם יום ולילה, במסגרת התוכנית להטיית מי הירדן מאפיקם הטבעי מערבה.
כבר ב־1902, בספרו "אלטנוילנד", פירט חוזה מדינת היהודים בנימין זאב הרצל את חלומו להקמת מפעל מים ארצי שהכנרת תהיה במרכזו. ב־1944 פרסם וולטר לאודרמילק, מומחה אמריקני בעל שם עולמי בתחום פיתוח ושימור קרקע, תוכנית מים ארצית תוך שימוש במי הירדן והירקון, וב־1943 פרסם מהנדס המים שמחה בלאס, לימים ממייסדי "מקורות", תוכנית משלו, שהיתה הבסיס לתוכנית מוביל המים הארצי.
בכל אחת מתוכניות המים הארציות בצפון שפותחו עד 1953 נדרשה הטיה של מי הירדן, אולם תוצאות מלחמת העצמאות, שהסתיימה ארבע שנים קודם לכן, היו למכשול. זאת משום שהשטח שנחשב לנוח ביותר להקמת אתר הטיה שכן באזור שהוגדר בהסכם שביתת הנשק בין סוריה וישראל כ"מפורז", ולגביו הוטל איסור של פעילות צבאית או פעילות פיתוח כלשהי.
כשפרויקט ההטיה, שהתנהל בחשאיות רבה, הגיע למצבת של יותר מ־110 כלים הנדסיים כבדים (דחפורים, מחפורים ומשאיות ענק), "התעוררו" הסורים והגישו תלונה דחופה לראש משקיפי האו"ם בישראל, הגנרל הדני ואגן בניקה. זה דרש מישראל, ב־25 בספטמבר 1953, "להפסיק לאלתר את העבודות ההנדסיות בשטח המפורז", בשעה שבאותו פרק זמן רוב המבצע ההנדסי כבר הושלם.
ממשלת ישראל משכה כ־30 ימים נוספים בשלל תירוצים, עד שהורתה, ב־30 באוקטובר 1953, על עצירת העבודות מחשש להסתבכות בינלאומית. בסופו של דבר, לא היה אתר הטיית מי הירדן חלק ממכלולי המוביל הארצי, אך הניסיון שנרכש במבצע הנדסי זה סייע להשלים עד 1964 את מפעל הובלת המים מצפון הארץ לדרומה, מרחק של 130 ק"מ.
תודה לאלי ס"ט מקיבוץ גדות על הסיוע
בקרוב: צילומי הסרט "גבעה 24 אינה עונה"
ב־29 בספטמבר 1953 הודיע תורולד דיקנסון, הבמאי המיועד לסרט הישראלי הבינלאומי "גבעה 24 אינה עונה", כי "היום נחתם ההסכם בנוגע לתחילת הצילומים, ב־1 בדצמבר".
עלילת הסרט, שהיה דובר אנגלית, התבססה על סיפור מאת הסופר צבי קוליץ, שגם כתב את התסריט יחד עם פיטר פריי, שחקן ובמאי תיאטרון ישראלי. המוזיקה לסרט הולחנה על ידי פאול בן חיים, מהמלחינים הבולטים בזמנו בארץ בתחום המוזיקה הקלאסית.
עלילת הסרט מתפתחת כטרילוגיה של שלושה סיפורים, המתרחשים ברקע מלחמת העצמאות: בראשון מתואר צעיר אירי במשטרת המנדט שמתאהב בצעירה ישראלית ומתנדב להילחם לצד היהודים; השני עוסק בתייר אמריקני המתנדב להגנת העיר העתיקה בירושלים; והשלישי מספר על צבר ישראלי שנפגש במהלך הקרבות בנגב עם קצין בצבא המצרי, שמתברר כנאצי לשעבר.
בסרט השתתפו, לצד כמה שחקנים זרים, גם שחקנים ישראלים מוכרים, ובהם אריק לביא, עזריה רפפורט, שושנה דמארי, יוסי ידין ושרגא פרידמן.
חודשים אחדים אחרי תחילת ההפקה התגלע סכסוך בין דיקנסון לפריי, שסולק מאתר הצילומים. בתגובה פנה פריי לבית המשפט בבקשה להוציא צו מניעה נגד הצגת הסרט ללא אזכור שמו. באוגוסט 1954 הגיעו הצדדים לפשרה, והסרט עלה לבסוף לאקרנים ב־1955 וזכה להצלחה משמעותית בארץ ובארה"ב.
בהפקת "גבעה 24 אינה עונה" הושקעו כ־400 אלף דולר (כ־4.5 מיליון דולר במונחים של היום). הוא נחשב לסרט העלילתי הראשון בישראל, ונבחר במשאלים שונים כ"סרט הישראלי הטוב ביותר של שנות ה־50".
שושנה דמארי שוב בישראל
ב־27 בספטמבר 1953 מילאו כ־1,000 צופים נלהבים את כל המושבים באולם "אהל שם" בתל אביב, והמון רב נוסף גדש את הרחובות המקיפים את האולם - כל זאת מתוך רצון לצפות, ולו גם לרגע, בזמרת המפורסמת שושנה דמארי, שלימים זכתה לכינוי "מלכת הזמר העברי".
את מופע הבכורה שלה נתנה דמארי ב־1939, בגיל 16. ב־1945, בהיותה בת 22 וכוכבת התיאטרון המוזיקלי "לי-לה-לו", היא שרה את להיטה הענק הראשון, "כלניות", שכתב נתן אלתרמן והלחין משה וילנסקי - האיש שליווה אותה ליד הפסנתר לאורך עשרות שנים.
רגע לפני הקמת המדינה הופיעו השניים בפני הפליטים במחנות בקפריסין, וזמן קצר אחרי קום המדינה הם יצאו למסע הופעות בקהילות היהודיות באמריקה, שנמשך עוד ועוד, עד שב־1953 קטעה דמארי את מסעם ושבה לישראל. מדוע חזרה? אולי משום שהתגעגעה לבתה היחידה נאוה, שהיתה אז בת 10, ואולי משום שקיבלה הצעה לשחק בסרט עתיר התקציב "גבעה 24 אינה עונה" (ראו ידיעה נפרדת).
העיתונות העברית לא ידעה את נפשה אחרי הופעת הבכורה של דמארי ב"אהל שם", שהיתה הראשונה בעשרות הופעות שנתנה בכל רחבי הארץ, והעיתונאים התחרו ביניהם במאמרי שבח רבים שפורסמו.
דמארי, מצידה, המשיכה את פעילותה המוזיקלית בארץ, אך נראה היה שנפשה כמהה לבמות הגדולות באירופה ובארה"ב. בחלקן הגדול של שנות ה־60 וה־70 הופיעה הזמרת בעיקר בחו"ל, כשהיא מקסימה את קהל מאזיניה "בקולה החם והאקזוטי, בהופעתה הבימתית המהפנטת ובסגנון לבושה המיוחד", כדברי המבקרים.
"תנו הלוואה, קבלו חיילים"
ב־27 בספטמבר 1953 נערך בוושינגטון, בירת ארה"ב, הכינוס השנתי של "מפעל מלווה העצמאות והפיתוח" (הבונדס), שהוקם שלוש שנים קודם לכן ביוזמת ראש הממשלה דוד בן־גוריון, שר האוצר אליעזר קפלן ושרת העבודה גולדה מאיר. מטרת המפעל היתה לגייס כסף לפיתוחה של ישראל באמצעות השקעה של יהודי אמריקה באיגרות חוב של המדינה.
דוד הורוביץ, מנהל הבנק הישראלי הממלכתי (שבסוף 1954 יהפוך לבנק ישראל), דיווח בסקירתו בפני באי הכנס ש"בשנה השוטפת הגדילה ישראל את היצוא מ־31 מיליון דולר בשנה הקודמת ל־38 מיליון השנה, והקטינה את היבוא". הנתונים נשמעו אמנם מעודדים, אך לא היה בהם כדי לפתור את המצוקה הקשה שבה נמצאה באותה עת קופת האוצר הישראלי, שהתרוקנה כמעט לחלוטין ממטבע זר. כל בקשותיה של ישראל מארה"ב לסייע לה בהלוואת חירום של 70 מיליון דולר – נענו בשלילה.
נשיא הבונדס באותה עת היה הנרי מורגנטאו האמריקני (בצילום), שמונה ב־1934 על ידי הנשיא פרנקלין דלאנו רוזוולט לשר האוצר, והיה היהודי היחיד בקבינט האמריקני. הוא היה פוליטיקאי חריף עם התמחות בפיננסים, התאפיין ביושרה ובאומץ לב ותקף לא אחת את הממשל האמריקני, למשל בביקורתו על אדישות ארה"ב בעניין שואת היהודים באירופה. למרות זאת זכה מורגנטאו לגיבוי מהנשיא רוזוולט במשך 11 שנים רצופות, והתפטר מתפקידו עם מות רוזוולט ב־1945 ומינויו של הארי טרומן לנשיא.
בכנס הבונדס ב־1953 הטיל מורגנטאו פצצה שהממה את באי הכנס ופורסמה בכותרות רבים מעיתוני ארה"ב: הוא תקף, אם כי במילים מסוות, את האוצר האמריקני בהתעלמות מצרכיה הדחופים של ישראל, באומרו ש"רק מדינת ישראל מסוגלת לגייס במהירות עבור ארה"ב רבע מיליון חיילים מהמדרגה הראשונה, שיעמדו לצידה של אמריקה ככוח מחץ בכל התפתחות גיאופוליטית במזרח התיכון".
מורגנטאו גם הזכיר לשר האוצר האמריקני המכהן כי "למרות כל קשייה, לא קרה בכל חמש שנות קיומה של מדינת ישראל אף מקרה אחד של אי־עמידה בהתחייבות כספית שהיא לקחה על עצמה!"
הנעלמים / תקשורת
דואר צבאי
בשנים שבהן הטלפון הסלולרי לא היה קיים אפילו בספרי מדע בדיוני, שימש הדואר הצבאי צינור התקשורת היחיד בין העורף לחזית - ולהפך. לכל יחידה צבאית היה מספר ייחודי בן ארבע או חמש ספרות, שהוטבע בחותמת גומי על כל מכתב שיצא ממנה. מדבקה שעליה הודפסו המילים "הצנזורה הצבאית" יידעה את הקורא שהמכתב עבר בדיקה של שלטונות הצבא. הדואר הצבאי, שהחל את פעילותו בסמוך להקמת צה"ל, בוטל ב־2004.
תחבורה / קואופרטיבים
המקשר
"המקשר" היה קואופרטיב שהפעיל את התחבורה הציבורית בירושלים במשך 36 שנים. הוא הוקם ב־1931 על ידי קבוצת בעלי רישיונות מנדטוריים להיסע ציבורי, וב־1934 כלל כבר 74 חברים. תחנת המוצא של המקשר היתה תחילה בשער יפו, ואחר כך בחלקו האחורי של "בניין העמודים" המפורסם ברחוב יפו. ב־1939 נחנכו החניון והמוסך של המקשר בצד המזרחי של שדרות הרצל, מול שכונת קריית משה, שבה נבנו בתים משותפים לחברי המקשר. ב־1967 התמזג המקשר עם אגד.
עם סוסים וכדורגל: ננעלה המכביה הרביעית
ב־29 בספטמבר 1953, לעיני ראש הממשלה דוד בן־גוריון ורבבות צופים נלהבים באצטדיון רמת גן, ננעלה המכביה הרביעית. את האירוע פתחו כ־1,000 מתעמלים (בצילום), שהפליאו בתרגילים בתיאום מושלם. אחריהם דהרו לדשא פרשי משטרת ישראל, בקפיצות מעל מכשולים. בהמשך התקיים משחק כדורגל בין נבחרת ישראל לנבחרת "שאר העולם" היהודי. כדור המשחק הוצנח למגרש ממטוס קל של מועדון התעופה האזרחי, ונפל ממש במרכז עיגול האמצע - לשמחת הקהל. הטקס נחתם במצעד המשלחות ובהורדת דגל הלאום ודגל מכבי, לצד כיבוי אבוקת אש התמיד.
מודעות שהיו
יש לכם תמונות או מזכרות מימיה הראשונים של המדינה? כתבו לנו: Yor@ShimurIsrael.Org
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו