לא לימדו אותנו את זה בבית הספר, אבל הרצל שנא את ירושלים. הביקור שלו בעיר, בסוף המאה ה-19, לא הפך לזיכרון נעים, לדבריו. ביומנו סיפר על "עיר טחובה, מלאה אכזריות, קנאה וזוהמה פושטת בסמטאות המעופשות". הוא מספר כי לא התרגש מהביקור בכותל המערבי, ופירט שאם יתגשם החלום והיהודים יתיישבו בירושלים, הוא יפעל לשרוף את כל העיר - להוציא את המקומות הקדושים - ויקים עיר חדשה במקומה.
הציונות שהרצל חלם עליה לא הייתה מזרח תיכונית, ובטח שלא ירושלמית. היא הייתה אירופאית. למעשה, הוא שאף שהשפה הרשמית של מדינת היהודים תהיה בכלל גרמנית. הוא לא הצליח לדמיין שאנשים מדברים בשפת התנ"ך המיושנת, כשאפשר לדבר בשפה של ואגנר. את ספרו "מדינת היהודים", שהפך לחיבור המכונן של התנועה הציונית, כתב במשך חודשיים בבית המלון "קסטיל" בפריז. במהלך היום עבד על הספר, וכמעט מדי ערב ביקר בבית האופרה הלאומי.
המוזיקה היוותה עבור חוזה המדינה מרגוע לנפש. "בערבים בהם לא הציגו שום אופרה, הייתי מפקפק בבריאות דעתי", כתב בזכרונותיו. במיוחד השפיעה על הרצל האופרה "טנהויזר" של ריכרד ואגנר, שצליליה אף נבחרו לפתוח את הקונגרס הציוני השני. באופן אירוני, במדינת היהודים אסור לבצע את אותה האופרה שהיוותה את הפסקול לחזון של הרצל.
במילים אחרות, החלום הציוני של הרצל התעורר לחיים עם מוזיקת אופרה ברקע. ברומן הנבואי "אלטנוילנד" הוא תיאר בפירוט את עולם התרבות העברי שישלוט במדינת היהודים. "החודש מבקרות בחיפה להקת תיאטרון צרפתי מצוינת והלהקה הטובה ביותר באיטליה", מסופר בספר, אך גיבוריו מעדיפים לחזות במופע יהודי. "יש מחזות יהודיים?", שואל אחד האדונים שהגיעו מאירופה, וזוכה לתגובה הומוריסטית: "מה, לא שמעת שהתיאטרון התגייר?". הגיבורים מתלבטים בין ביקור בתיאטרון הלאומי שמציג מחזה תנ"כי בשם "משה", או לבית האופרה המקומי, שמציג את האופרה "שבתאי צבי" על נביא השקר היהודי המפורסם. הפנטזיה של הרצל נגמרה, כצפוי, בבית האופרה המפואר - והדמיוני - של חיפה. גיבורי הרומן, אגב, לא מפסיקים לפטפט ולהסביר אחד לשני את עלילת האופרה תוך כדי המערכה. אפילו באוטופיה הציונית של הרצל לא הצליחו לייבא לפה נימוס אירופאי.
השבוע בתל אביב התגשם חלום ציוני בן מעל ל-120 שנה. בבית האופרה בתל אביב - העיר העברית הראשונה, שנקראת על שם תרגום הספר "אלטנוילנד" לשפת הקודש - עלתה אופרה ישראלית מקורית בשם "תיאודור", שבבסיסה בנימין זאב הרצל. זו לא האופרה הראשונה שנכתבה או תורגמה לעברית (למעשה, היו כבר כ-90 כאלה) אבל התחושה היא שזו האופרה הראשונה שנכתבת בישראלית מודרנית. כזאת שלא מספיק לדעת עברית בשביל להבין אותה, אלא צריך להיות ישראלי ממש.
מיותר לציין, עוד לפני שמתייחסים ליצירה עצמה, שמדובר באירוע נדיר. מדגדג לכתוב "אירוע היסטורי", אם כי בצל סיפורו של תיאודור הרצל, יש להימנע משימוש שווא במילה "היסטוריה". לשבת באולם מלא מפה לפה, בבכורה עולמית של אופרה חדשה - בנוכחות נשיא המדינה - וחשוב יותר, לאור המאורע, בנוכחות המלחין, הליבריסט - וצוות הסולנים המקורי.
חובבי אופרה מושבעים אוהבים לחקור את המקורות של היצירות האהובות עליהם. משוגעים לדבר יודעים לספר למה מוצרט כתב קטעים מסויימים באופרות שלו בצורה מסוימת, כדי להתאים אותם לסולניות שהוא אוהב (או במקרים רבים יותר, שנא, ע"ע האריה המפורסמת של מלכת הלילה ב"חליל הקסם" שנכתבה במטרה להכשיל את הזמרת). והנה, השנה היא 2023 ויש לנו הזדמנות לראות איך קטעי אופרה מקוריים נכתבו יש מאין עבור סולנים וסולניות ילידי ישראל.
מעתה ועד עולם, כל זמר אופרה שייבצע את קטעי הבריטון של הרצל הבוגר באופרה הזאת, ייכנס לנעליו של עודד רייך, סולן שכבר הספיק לשבות את קהל המנויים של האופרה הישראלית בשלל הפקות. הוא הקסים אותם כשביצע קלאסיקות של מוצרט בתפקידים של פפגנו, הרוזן אלמוויווה, הקצין גוליילמו או דון ג'ובאני - ועכשיו לראשונה הוא נכנס ליצירה מקורית, שנכתבה בדיוק למידותיו. בתוך עולם האופרה, שנשען באופן טבעי על העבר, זה כל כך נדיר להתרפק על ההווה, והעתיד.
עצם קיומו של האירוע ההיסטורי (הנה, נכנעתי לעצמי בסוף) בערב בו תל אביב מופגזת על ידי טילים, ומחוץ לבית האופרה נשמעת אזעקה שלא חודרת את החלל האקוסטי של האולם, היה כל כך מרגש - עד כדי כך שעלה החשש שמא היצירה החדשה שכתב המלחין יונתן כנען לליברית של עידו ריקלין לא תצליח לעמוד בציפיות. איפשהו במהלך התמונה השניה, כשהרצ'יטטיבים שמקדמים את העלילה התגלו כישראליים במהותם, במובן הכי טוב שיש, כבר כל החששות התבדו.
אז למה אני מתכוון בכך שמדובר באופרה ישראלית ולא עברית? ובכן, ראשית, אפשר היה להבין את כל מה שקורה על הבמה בלי שום בעיה. זה נשמע מובן מאליו, אבל לא תמיד כך באופרות. למעשה, רוב האיטלקים שיילכו לראות אופרה קלאסית לא יצליחו להבין את העלילה בלי כתוביות. המצלול של השפה, ובחירת המילים שנכתבה בדיוק עבור המבצעים, הפכה את האופרה לברורה מאוד. לרגע אפשר היה לחשוב שאנחנו צופים במחזמר ולא באופרה.
הרקע הוא אירופה. פעם פריז, פעם וינה, אבל השפה היא העברית הכי ישראלית שיש. הנה ז'ולי, אשתו הנשכחת של הרצל מאיימת עליו בשתי סטירות כאילו הייתה דמותו של רון חולדאי ב"ארץ נהדרת". הנה היא מגחכת עליו ואומרת את המילים המפורשות "הרצל אמר". כל דובר עברית בעולם מבין את המשמעות המילולית של צמד המילים הזה, אבל רק ישראלים מבינים את הגאונות של לשזור את המילים האלה לתוך יצירה שמציגה את הרצל כדמות אנושית יותר. כך גם רק ישראלים יבינו את המשמעות של לשיר "אין ולא היה כמו ואגנר", שוב ושוב, על במה בישראל.
היוצרים לוקחים לעצמם חירות אמנותית גדולה מבחינת שחזור ההיסטוריה. כך הופכת התכנית הפרקטית של הרצל להתבוללות המונית של יהודי העולם לאירוע רוחני, כולל ביקור מטריד בכנסייה (אחד משיאי האופרה, מבחינה מוזיקלית). גם הטיימליין של האירועים חוטא לאמת, בכדי לפתוח את המחזמר עם הגעת הרצל לפריז לסיקור עיתונאי של פרשת דרייפוס, דבר שקרה אחרי שהרצל כבר גנז את התכנית להתנצרות המונית. האם זה משנה? ברמה המוזיקלית - ברור שלא, אבל ביצירה שבהחלט מנסה להציג אמירה הומניסטית וליברלית מורכבת, עדיף אולי היה להישען קצת יותר על האמת ההיסטורית.
בניסיון להציג דמות יותר מורכבת של הרצל, אנחנו מלווים אותו לפיגאל, רובע החלונות האדומים של פריז, שם הוא פונה לחסדיה של זונה צעירה. מצד אחד, בחירה מעניינת שמתבססת על עובדות היסטוריות, מצד שני ניכר כי היוצרים חסכו מאיתנו לדעת את האמת הלא כל כך נעימה על חוזה המדינה המהולל, ושילבו שני עניינים שונים לתוך תמונה אחת. העניין הראשון - ההידבקות של הרצל בזיבה מזונה בווינה כסטודנט בן 20, השני - התאהבותו של הרצל בן ה-26 בילדה בת 13. שני המקרים מתוארים בפירוט ביומניו, בצורה שאפשר להגיד עליה שהיא לא התיישנה טוב. בשביל זה יש גוגל, למי שבאמת מעוניין לדעת עוד.
התמונה הזאת, כמו האופרה כולה, מתכתבת לא מעט עם המחזמר "המילטון" של לין מנואל מירנדה, בין אם זה נעשה במודע או לא. תיאודור הרצל ואלכסנדר המילטון נחשבים למשוגעים כי הם חולמים חלומות גדולים, הם עושים את זה על חשבון המשפחה שלהם, כניעה לתאוות גופניות ארציות מקרבת אליהם את סופם, שניהם מואשמים על ידי הנשים שלהם בכך שהם כותבים כל הזמן במקום להשקיע בהן, ושתי הנשים מואשמות על ידי הבעלים שלהן שההיסטוריה לא תזכור אותן - דווקא כדי לקבל תפקיד גדול ביצירה המוזיקלית שתיכתב עליהם בעתיד. היי, יש אפילו דו קרב בין חברים (ב"המילטון" עם אקדחים, ב"תיאודור" בחרבות) כדי להוכיח גבריות, כולל הצגת חוקי הקרב בצורה דרמטית. אותו סיפור, ז'אנר אחר.
כמו בהמילטון, גם ב"תיאודור" כמה מהשיאים המוזיקליים מגיעים עם כוס בירה ביד. "הדם מתלהט, והכוס ריקה" שרה מהקהלה בשיר היין הקליט, שהמשיך להתנגן לקהל באוזניים גם בדרכם הביתה. זה לא קורה הרבה באופרה, אבל כשזה קורה זה אומר משהו.
רייך בתפקיד הראשי עומד לזכות בהרבה מחמאות על תפקידו, ובצדק רב - אך למעשה כל הצוות הכחול-לבן של האופרה מוכיח את עצמו לאורך כל הערב. בולטים גם נועם היינץ כתיאודור הצעיר ושקד סטרול בתפקיד המכנסיים של פאול, חברו ללימודים היהודי של הרצל בווינה. השילוב של רייך וענת צ'רני שמגלמת את אשתו ז'ולי מתגלה כהברקה גדולה. גוון הקול של שניהם מתחבר בצורה מושלמת, ולא פחות חשוב - שניהם שחקנים נהדרים שמצליחים להעביר את השנאה היוקדת בין שתי הדמויות בצורה קומית כמעט (לא ברור אם זאת הייתה כוונת המשורר, אבל צחקתי לא מעט במהלך הריבים של השניים).
למעט כמה רגעים מרהיבים (הביקור בכנסייה, האריה של ז'ולי בפתיחת המערכה השנייה וסצנת הסיום) המוזיקה שכנען כתב לאופרה לא מאתגרת מדי את תזמורת האופרה, בניצוחו הבוטח של נמרוד דוד פפר. זו בחינה נבונה, שמאפשרת לצופים להתרכז ביצירה כמכלול, בלי לתת למוזיקה להשתלט על העסק. למען הסר ספק, זה לא אומר חלילה שהמוזיקה לא טובה. להפך. לא היה רגע מוזיקלי משעמם אחד לאורך יותר משעתיים נטו של אופרה. זה ממש לא דבר של מה בכך.
בשורה התחתונה, הבחירה בהרצל כנושא מרכזי לאופרה חדשה ומודרנית הוכיחה את עצמה כמוצלחת ואף כרלוונטית. בתמונה האחרונה של האופרה, בה רייך מקריא קטעים מתוך "מדינת היהודים" שמציג את המדינה האוטופית של הרצל כמפלט לבני כל הדתות והגזעים - תזכורת קריטית במיוחד בימים אלה שהחזון של הרצל הייתה ל"מדינת היהודים" וממש לא ל"מדינה יהודית" - הקהל פרץ במחיאות כפיים סוערות. אני הולך במשך שנים לאופרה, ומעולם לא שמעתי קהל שמוחא כפיים במהלך קטע שירה, ולמעשה מפריע לו. ישבתי מספיק קרוב לבמה בשביל לראות שזה לא הפריע לרייך. האמת, ההפרעה האנושית הזאת רק הפכה את הביצוע שלו ליותר עוצמתי.