חוזה חדש: האופרה שמציגה את הרצל באור אחר

בשנים האחרונות הוליווד התמכרה לפריקוולים. סדרות וסרטים שמתארים את מה שהתרחש לפני הסיפור המפורסם, מציגים צד חדש של המוכר ומוסיפים ממד של עומק לדמויות אהובות (או שנואות). וכן, גם אמצעי לסחוט עוד מפרנצ'ייז מצליח. אבל בזמנים שבהם סדרות טלוויזיה צוללות עמוק מאי־פעם לנבכי מניעיהן הנסתרים ביותר של דמויות, ויקומים קולנועיים שלמים מתחברים זה לזה - סיפור אינו באמת שלם אם גיבוריו לא נחשפים לחלוטין, על חולשותיהם ועל ההצדקה שהן מספקות למעשיהם בסיפור המאוחר והמוכר.

גיבורי תרבות רבים, מטוני סופרנו ועד לג'וקר, זוכים ל"Origin Story", סיפור מקור שמעגל אותם ונותן פרשנות פסיכולוגית (לעיתים רק בשקל) והסבר לאקטים שפלים או הרואיים שיבצעו בעתיד.
במובן מסוים, גם "תיאודור", ההפקה החדשה של האופרה הישראלית, היא סיפור מקור של הסופר־גיבור הציוני הראשון. "הסיפור על הרצל שלא הכרנו", מכנים אותה יוצריה - ומתכוונים כמובן לבנימין זאב (תיאודור) הרצל, חוזה מדינת היהודים והאדם המזוהה ביותר עם הציונות.

אבל באופרה, שכתב וביים עידו ריקלין והלחין יונתן כנען, הרצל הוא גם עיתונאי יהודי צעיר ושאפתן שמנסה להשתלב בתרבות הגרמנית, אך מצטלק ומתפכח ככל שהוא נחשף לממדי השנאה כלפי בני עמו. הוא גם בעל רקוב בנישואים, שכמעט נעלמו מהשיח הציבורי עליו, אב שאינו נוכח ואיש שיווק מעולה שהמציא את עצמו מחדש - וגם חווה משברים נפשיים קשים.

"תיאודור" נעה על שני צירי זמן, ומדלגת בין הרצל "המותג", הבוגר, המוכר והמבוסס, לבין גרסתו הצעירה תיאודור, שלא דומה לו ממש, אפילו מבחינה פיזית. זמר הבריטון נועם היינץ (25), שמגלם את תיאודור ושנחשב כוכב עולה בשמי האופרה העולמית, לא היה צריך אפילו לגדל זקן או לעטות אחד מזויף.

"אוריג'ין סטורי - זו דרך מעולה להגדיר את זה", הוא אומר בבוקר החזרה הראשונה על הבמה. "אנחנו באמת חוזרים למקורות. 85 אחוזים ממה שקורה באופרה הזאת מדויקים היסטורית. במערכה השנייה הרצל נלחם בדו־קרב עם חבר יהודי שלו כדי להתקבל לאגודה לאומנית (Albia - אגודה בעלת צביון גרמני־לאומני שאליה התקבל, אך פרש/הודח כשנחשף לאופייה האנטישמי; ע"פ). אלה דברים שקרו.

"התפקיד שלי באופרה הוא לחוות את הטראומה. אם הרצל המבוגר נמצא לקראת התודעה, ההבנה, החזון וההגשמה, אז אני נמצא הרבה לפני כל אלה. יש לי אריָה (קטע סולו, ע"פ) שלמה על כך שהפרצוף שלי חלק לגמרי, ולא שרוט כמו הפנים של מי שהתקבל לאגודה וצבר ניסיון בסיף. בארץ לא משמיעים יצירות של המלחין הגרמני וגנר, אבל הרצל שלי היה אוהד ענק שלו. ושוב, היסטורית זה נכון. הרצל באמת אהב מאוד את המוזיקה של וגנר".

איך מתכוננים לגלם דמות שידוע עליה די מעט בשלב הצעיר של חייה?

"עשיתי מחקר דמות, כדי להכיר ולדעת מי אני, מה אני צריך להיות. מובן שקראתי גם את 'אלטנוילנד', הספר שהרצל כתב, וכבר קניתי את כל הפיצ'פקעס. יש לי כוס של הרצל, מגנט, בקבוק, תחתית לכוס וסימנייה".

"נחשבתי 'הילד הבריטי'"

קשה להתעלם מהתזמון שבו "תיאודור" עולה. ההפקה, שהחלה להיכתב לפני יותר משנתיים, בשיא ימי הקורונה, קיבלה משנה רלוונטיות בחודשים האחרונים בעקבות הרפורמה המשפטית (או ההפיכה המשטרית, תלוי בצד שלכם בוויכוח). דמותו של הרצל, חזונו וביטויים שטבע מככבים על שלטים בהפגנות הענק שמתקיימות ברחבי הארץ על בסיס שבועי. אלוהי הטיימינג חייכו אל "תיאודור", סיפור שהוא פוליטי במובנים רבים.

בקיצור, יצא לכם טוב.

"אף אחד מאיתנו לא ידע לפני שלוש שנים שזה מה שהולך לקרות. לא יכולנו לתכנן את זה. זה כיף לעשות אופרה על משהו שכל כך רלוונטי לתקופה".

רלוונטי ועם אמירה.

"אנחנו באים להראות את מה שהיה החזון, ואתה יכול לקחת את זה לאיזה מקום שאתה רוצה. במקור, החזון של הרצל, ואני מצטט את זה מההצגה, היה שכל אדם יחיה במדינת היהודים באופן חופשי, בלי הגבלות על האמונה או האי־אמונה שלו. ואם יחיו בינינו אנשים בעלי אמונה אחרת או לאום אחר - אנחנו נעניק להם כבוד והגנה, והם יהיו שווים בפני החוק".

גם לבנות את עצמך כמותג ולגבש חזון מדיני ותדמיתי זה אקט פוליטי.

"כן, הרצל רצה שיזכרו אותו. גם באופרה הוא אומר לז'ולי, אשתו: 'ההיסטוריה לא תזכור אותך'. אנחנו באמת לא זוכרים אותה. אבל הרוב המוחלט של כל מה שקורה על הבמה באמת קרה, ואני לא חושב שזה פוליטי להראות את ההיסטוריה".

אמנם נועם, שזהו תפקידו הראשי הראשון באופרה, לא חולק עם הרצל אספירציות פוליטיות, אבל בין השניים בכל זאת יש קווים מקבילים. כמו חוזה המדינה חובב המרפסות - גם נועם ידע תחושת זרות, ואפילו הלם תרבות. כשהיה בן 4 עזבו הוריו ללונדון, שם העביר את רוב שנות ילדותו המוקדמת, בהתחלה ללא ידיעת אנגלית. כששב עם משפחתו לארץ בגיל 8 הוא חווה זרות מחודשת, עקב המפגש עם מנטליות שונה בתכלית מזו הבריטית, והעובדה שכבר הספיק לשכוח את העברית.

"מגיל 8 נחשבתי 'הילד הבריטי', וכשחזרתי חוויתי ניכור מסוים. בארץ יש חוויה של חיבוק, הבעת חיבה, מדברים חזק. באנגליה לא היה את כל זה. כל אחד שמר לעצמו, והטונים היו מאוד חלשים. קיבלתי הלם תרבות. באנגליה, אם המורים היו צועקים פעם אחת על הכיתה שתהיה בשקט - למחרת הם היו נכנסים בלי קול. ואז הגעתי לארץ וראיתי ילדים מחבקים, נוגעים, נכנסים לך למרחב - לטוב ולרע. למדתי לאהוב את זה ממש".

"הוא היה גם קצת גזען"

סבו וסבתו הם חלק כמעט בלתי נפרד מחוויית הילדות של ישראלים רבים. סבו, השחקן ברנרד היינץ, עלה לארץ ב־1970 עם אשתו ובנו. באנגליה הוא גילם, בין היתר, את הרב בהפקה של "כנר על הגג" בווסט אנד. בארץ הוא היה "מיסטר כהן" בתוכנית לימוד האנגלית המיתולוגית מאמצע שנות ה־70 "Neighbours", וגם שיחק בסדרה "Here We Are" מאותו הז'אנר. אשתו, נטי, היתה שותפה לכתיבה של שתי הסדרות האיקוניות.

"היו להרצל ציפיות קצת גבוהות מאנשים. הוא ראה רק את הזוהר, את הניצוצות, היה בגישה של 'אוקיי, יהיו בעיות במדינת היהודים, אבל נטפל בהן'. באופרה יש קטע שבו צולבים אותי. הרצל ממש הסתכל על עצמו בתור ישו"

המשיכה לעולמות הבמה דילגה דור (אביו של נועם עוסק בטכנאות ואמו מרצה באוניברסיטה העברית), אך נועם למד בתלמה ילין. "לאמא שלי לא היתה בעיה שאלמד מוזיקה, אבל היא עשתה איתי עסק: שקודם אעשה חמש יחידות מתמטיקה וחמש יחידות פיזיקה. שלא אהיה רק מוזיקאי".

הוא מילא את חלקו בעסקה, אבל באוניברסיטה למד בבית הספר למוזיקה על שם בוכמן־מהטה, שם גם הכיר את שני אושרי, זמרת שמגיעה מהעולם הקלאסי ושרה מוזיקה תימנית ופרסית. השניים עברו לגור יחד בתוך שבועות ספורים, ולפני חודשיים, אחרי חמש שנות זוגיות, הם התחתנו.

הרפרטואר שלו באופרה כולל את "דון ג'ובאני", "חליל הקסם" ו"הנזל וגרטל" - אבל הרצל הצעיר ב"תיאודור", תפקיד שנכתב במיוחד בשבילו (ושאותו הוא חולק עם מורו לפיתוח קול עודד רייך, המגלם את הרצל הבוגר), הוא הזינוק שלו לקדמת הבמה. באופרה הישראלית הוא מסומן ככוכב עולה, ובקרוב יכירו אותו גם בגרמניה: לאחרונה התקבל לסטודיו של קומיש אופר ברלין, מבתי האופרה הנחשבים בעולם.

בקרוב הוא יעבור לברלין, שם יגור כשנתיים, והשאיפה שלו היא לחיות על הקו ולקפוץ לארץ לגיחות בימתיות. עבור האופרה הישראלית, נועם הוא אחד מהפנים והקולות שעליהם הוטלה משימת הצערת המוסד, שלרוב נתפס כפונה לקהל מבוגר. מדובר בשינוי תדמיתי, שנועד לרענן את ההפקות ולמשוך לאופרה צופים צעירים יותר.

המיתוג החדש עובד לדעתך?

"לאט, זו התשובה. אני חושב שלכל אחד מאיתנו יש פחד מהאופרה. זה משהו שנראה גרנדיוזי, מוגזם. שפה שאנחנו לא מכירים, עם עלילה שלא מחוברת אלינו וקולות מפחידים קצת. אנחנו עושים הרבה פעילויות חינוך לילדים, וכשמשמיעים להם זמר אופרה בפעם הראשונה - הם לרוב צוחקים או מכסים את האוזניים, כי זה יותר מדי.

"אבל יש באופרה המון צעירים טובים, ובאמת משהו השתנה מאז הקורונה. האופרה הזו ספציפית נכתבה על ידי יונתן כנען, שמגיע מעולם מחזות הזמר. זאת הפקה אופראית לכל דבר, אבל היא קליטה, היא כיפית, היא בעברית - והיא עוסקת בסיפור שכולנו מכירים".

לא מוזר לך לשיר אופרה בעברית?

"זאת לא הפעם הראשונה שאני שר בעברית. בלימודים שרים המון שירים בעברית, מוזיקה ישראלית, וגם בהופעות. אבל זה באמת התפקיד האופראי הראשון שלי בעברית. ובשונה מאיטלקית, שמטבעה היא שירתית ונוחה לחיבור עם מנגינה, יש כאן קשיים. בעברית יש הברות יותר גרוניות וקשות להגייה, אבל בסופו של דבר, זאת השפה שכולנו מדברים בבית, מכירים ואוהבים, והיא הכי קרובה לנו ללב.

"אישית, אני מרגיש את זה על הבמה. כל דבר שאנחנו אומרים ועושים באופרה הזאת נוגע בי ברמה שאי אפשר להגיע אליה באיטלקית או בגרמנית. אני בטוח שזה יהיה נכון גם לקהל, שיבין את המתרחש בלי עזרת כתוביות. אם שואלים אותי איך להנגיש אופרה לקהל צעיר - אז לדעתי התשובה היא האופרה הזו, שגם מחדשת עבור מי שמכיר קצת את הסיפור.

"אותי, למשל, הפתיע לגלות שהחזון של הרצל למדינה היה שכולנו נחיה כאחים בין אחים, ושנאהב אחד את השני. הפתיע אותי הטוהר של זה. אידיאולוגיה כל כך יפה ותמימה, שבאה מקום בריא שרוצה בטוב, באחווה ובשלום. הרצל בא באמת ליצור אוטופיה, והחזון שלו היה כל כך יפה".

חוזה, אבל גם לא מעט הוזה. הוא גם חשב בשלב מסוים על התנצרות המונית של כל יהודי העולם.

"כן, אבל היתה לו דרך להצדיק או להסביר כל דבר. הוא הציג בעיות שיכולות לצוץ, ואז הביא טיעונים למה הן לא צריכות להתקיים. הוא ממש נתן כלים. 'אלטנוילנד' הוא ספר תמים. צריך לציין את זה - הוא גם מעט גזען. הוא לא מתייחס ליהודים מארצות המזרח בכלל, ואומר שיהיו פה מלא אירופאים. גם על מי שכבר נמצא כאן קודם הוא מתנשא מאוד. הוא אומר: 'הם יגידו תודה, האנשים שגרים פה בינינו, כי אנחנו מביאים להם התפתחות טכנולוגית'. סבבה, אנחנו לוקחים מהם אדמות ומשתלטים להם על האזור, אבל שיגידו תודה".

אולי זה חוסר הבנה בטבע האנושי.

"היו להרצל ציפיות קצת גבוהות מאנשים, או אולי נמוכות. אבל הוא ראה רק את הזוהר, את הניצוצות. כשאתה רואה את המטרה הנשגבת - לא אכפת לך משום דבר אחר. הוא היה בגישה של 'אוקיי, יהיו בעיות, אבל אנחנו נטפל בהן. זה מה שאני רוצה ולשם אני הולך'. יש קטע באופרה שבו צולבים אותי. הוא ממש הסתכל על עצמו בתור ישו".

צריך להודות שהיה בו גם אלמנט מגלומני.

"חד־משמעית. אבל אתה חייב להיות קצת כזה כדי לחשוב כל כך בגדול. הוא אמר 'יש לי רעיון להציל את כולם'. אבל אתה חייב לאהוב אותו, בסופו של דבר, כי יש לו המון כריזמה".

היום היו קוראים לזה נרקיסיזם, ומוצאים דרך להוריד אותו.

"נראה שכן. אבל אז עוד היה אפשר להיות כזה".

amifriedmann@gmail.com